כבר שנים שאני כותבת תוכן אבל מעולם לא ידעתי איך ומאיפה להתחיל. רחל המשוררת כתבה פעם "רק על עצמי לספר ידעתי", וככל שאני חושבת על השורה הזאת יותר – כך אני מסכימה איתה פחות. זה אולי ישמע קצת מוזר – אבל אם תבקשו ממני לספר לכם עובדות מעניינות על אנשים רנדומליים כנראה שלא תהיה לי בעיה, אבל כשמבקשים ממני לדבר על עצמי פתאום המילים נשכחות. אני פשוט אנסה להתחיל ונראה מה ייצא מזה.
אז אני שיר, סטודנטית לתקשורת ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. אני היחידה השנה שעושה השילוב הזה, שנתפס כמשונה בעיניי הרבה אנשים, אבל מבחינתי הוא דווקא מאוד הגיוני. אל בעצם אולי זה ההיגיון שלי שמשונה.
יש לי משהו להגיד על כמעט כל דבר. אני אחד האנשים הכי ביקורתיים שאני מכירה, בעיקר כלפי עצמי. זאת כנראה הסיבה שהתחלתי לכתוב מגיל צעיר, בהתחלה יומנים ואחר כך בלוגים. עוד סיבה שהתחלתי לכתוב היא העובדה שאני נהנית מדברים שמנוסחים נכון. מרגש אותי לשמוע את המילים "כתבת בדיוק את מה שלא ידעתי איך לומר" או אפילו "הסכמתי עם כל מילה". אני מאמינה גדולה בכוח של מילים. מילים שאני אוהבת: כיסופין, נוסטלגיה, אינסומניה, מלנכוליה.
אני אוהבת מאוד הופעות חיות. בעיקר את הרגע הזה, ממש שניות לפני ההופעה, כשמחשיכים את האולם, קולות הקהל הולכים ונעלמים, כל העיניים מופנות אל הבמה, יש התרגשות באוויר, הלהקה עולה, אקורד ראשון. אם אתם אוהבים מוסיקה והופעות, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדברת.
פעם הייתי גם מנגנת על גיטרה, כשהייתי בתיכון וזה היה אופנתי. בתקופות של בגרויות הייתי עושה הפסקות מהלימודים האינטנסיביים בשביל לנגן חצי שעה ואז הייתי חוזרת ללמידה עם ראש נקי יותר. היום כדי לנקות את הראש אני פשוט שופכת את כל המחשבות שלי לתוך מסמך וורד, שומרת ויוצאת ממנו.
באופן כללי אני אוהבת דברים יפים, כאלו שנעים להסתכל עליהם במשך שעות. יצירות אמנות, אופנה, בניינים או אנשים ברחוב, כל דבר שיכול לתת לי השראה או סתם לעשות לי את היום. זה יכול להסביר את העובדה שכבר הרבה מאוד זמן שאני מסיימת את היום שלי עם אינסטגרם, אחד מהמקורות הכי טובים להשראה שנוצרו בשנים האחרונות, לדעתי.
אני צמחונית, אבל זו לגמרי הגדרה של מה שאני אוכלת ולא של מי שאני. יש לי בעל חיים בבית מאז שאני זוכרת את עצמי ואפשר לומר שאני הרבה יותר בנאדם של חתולים מאשר כל דבר אחר. אולי כי אני כל כך מזדהה (ומקנאה) בסגנון החיים שלהם.
בסך הכל אפשר לומר שאני בחורה ממוצעת, מבית ממוצע, בעיר ממוצעת שחייה חיים ממוצעים. איך אני נשארת שפויה עם כל הממוצעים האלה? אני חולמת, ובגדול. חולמת לעבור מגבעתיים הקטנה ללונדון, ברלין או ניו-יורק האינסופיות. חולמת על לעבוד בעבודה שאני אקפוץ מהמיטה בכל פעם שהשעון המעורר יצלצל כדי להתחיל יום חדש. חולמת לשנות את החיים של אנשים, אבל דווקא לא בדברים הגדולים אלא הקטנים, היומיומיים.
קראתי פעם אנקדוטה שנחרטה בראש שלי על זה שהרבה ציירים מתחילים לצייר ציור גדול ומשמעותי הם מתחילים מסתם קו לאורך או רוחב הקנבס, רק כדי שלא יצטרכו להתמודד מול הריק הזה שעומד מולם. זה היה הקו הראשון שלי. מקווה שזה מספיק כדי לגרום לכם לרצות לקרוא עוד ממני.
//שיר וורובל