הבית שלי הוא בית פתוח, אנשים נכנסים ויוצאים לאורך כל היום ואני היחידה שיושבת בו בדיוק באותה תנוחה. מחליפה נושאי שיחה בהתאם למי שיושב מולי ולפעמים מאלתרת תנוחת ישיבה מחודשת כי ראבק כבר כואב לי התחת מלשבת על הכיסא הזה במרפסת כל היום. לפני כמה ימים היה זה תורה של אחת החברות שלי לשבת מולי במרפסת והיא אמרה לי משהו שהפחיד אותי למוות.
"אין תקופות מאושרות יש רק רגעים מאושרים"
האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לה "מה פתאום! מה יש לך? מה לא הייתה לך תקופה שלמה שהיית מאושרת בה?" ואז כשהתחלתי לנבור בעמקי נשמתי הבנתי שהיא צודקת.
את כל הזמן שלנו אנחנו מבזבזים על שני דברים, פחד מהעתיד ורצון מטורף לחזור לאושר שהיה לנו פעם, אי שם בעבר. אנחנו לא חיים כאן. כאן ועכשיו זה תמיד רע, זה אף פעם לא מספיק טוב. פעם תמיד היה יותר טוב ועוד שבועיים בטוח יהיה יותר טוב. אז אנחנו מעבירים את חיינו בציפייה שלא נגמרת. חיים משבוע לשבוע ותמיד נזכרים שאז היה יותר טוב. כשקורה משהו טוב אנחנו זוכרים אותו לשנייה, על הרגעים הרעים אנחנו מתעכבים ומנתחים אותם. אנחנו סגפנים במלוא מובן המילה. מתעללים בעצמנו כל הזמן.
לקח לי קצת זמן להתאושש אחרי שהיא אמרה לי את זה, בהתחשב בתקופה הלא נחמדה שהיא עוברת לא היה לי כלום להוסיף. הנהנתי בראשי כי כשאת צודקת אז את צודקת אחותי. תתנחמי בעובדה שאם התיאוריה שלי עובדת זה אומר שבעצם עכשיו טוב לך אבל את תביני את זה רק בעתיד כשלא תהי מסופקת ממה שקורה לך שם, תסתכלי אחורה ותגידי שהיה לך טוב. אולי אפילו תרצי לחזור אבל לא תוכלי כי את תהי תקועה בהווה העתידי שלך.
יש איזושהי תחושה שמלווה אותי כבר תקופה, אני מרגישה שאני במקום הלא נכון. אני לא אמורה להיות כאן והתוכניות שרצות לי בראש רלוונטיות רק לעתיד, לא לעכשיו. מוצאת את עצמי מנחמת את הנפש שלי. "עוד מעט זה נגמר ואז באמת תעשי את מה שאת רוצה, עוד מעט זה ייגמר ואת תתחילי עבודה חדשה עם אנשים שונים ומי יודע אולי תכירי שם מישהו? עוד מעט את לא תגורי פה יותר. כן, משנה מקום משנה מזל. הלוואי! עוד מעט לא תהי כאן והכל יהיה יותר טוב רק חכי קצת.."
למרות שאני יודעת שאני מתכננת הרבה לעתיד, התחושה של להיות תקועה במקום מורידה אותי עוד יותר למטה. קשה לי שאין לי מטרה. משהו שהוא שלי ורק שלי. אני מתאבלת על תוכניות שלא יוצאות לפועל ופחדנית כשזה מגיע ללהנות מהרגע בלי לחשוב על מחר. שום דבר לא מספיק לי אבל באמת שכרגע אין לי כלום. אני מרגישה שאני מנסה להצטדק בפני עצמי כל יום כמעט.
"אין תקופות מאושרות יש רק רגעים מאושרים"
כשרגע כזה מפתיע אותי מעבר לפינה אני תופסת אותו ומתענגת עליו. איזה כיף שאחרי הרבה רגעים לא מאושרים קיבלתי את רגע האושר שלי. עכשיו הוא יהיה איתי קצת ויילך כי אין תקופות מאושרות. הוא בא, גרם לי לחייך וברח. עד רגע האושר הבא שלי, הלוואי ואני אזהה אותו לפני שהוא יספיק לברוח. לפני שאני אבריח אותו לטובת רגעים לא מאושרים בכלל.
//חנה קבטיאנסקי