מושלמת כמו שאני?

אני נמצאת בתא קטן של רשת מסחרית גדולה, ממולי מראה, מימיני קולב וגם משמאלי… מראה.

אני כלואה בתוך כלוב של דימוי. אני אוהבת בגדים, שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת שופינג ולקנות וכן לבזבז כסף על בגדים חדשים ומנצנצים, אבל אני אבחר מתי, עם מי ולמה.

 בכל 25 שנותיי אני עוסקת בדימוי החיצוני שלי, במה אני לובשת, איך אני נראית, האם הבטן שלי גדלה או כמה הצלוליטיס שלי נראה לעין בגרביונים האלה, וזה רק בבית.

כשאני יוצאת החוצה- כל בחורה שנייה שאני פוגשת גורמת לי לומר לעצמי "הייתי צריכה להתלבש כמוה היום, איך לא חשבתי על זה…" וכל מה שרק בא לי זה לחזור הביתה, לשים פיג'מה ולהתחבא מתחת לשמיכה עד יעבור זעם או עד שתתחלף האופנה, כי בטח בעונה הבאה יהיה משהו שמתאים לי.

אני יוצאת מהתא, לבושה בשמלה שנבחרה לי –  "למה את פרצוף חמוצי?" שאלה אותי ל'.

אני לא חמוצה, עניתי מהר. אני פשוט לא אוהבת ללכת למדוד בגדים (ומכאן ההבדל בין שופינג למדידות).

בהפקה שלנו אנחנו ארבע בנות, כל אחת מהשלוש נעה בין מידה 36 ל-38, מידה סבירה לכל הדעות לפי הנורמה הגלובלית, ואף שמעתי את אחת מהן מבקשת מידה 34. רקדנית, נו מה. ואני, קטגוריה נפרדת, מידה 40. זה גבולי, מטושטש, תחום אפור שלא תמיד נעים לשאול בו האם יש בו לארג' או 42 או "סליחה, יש את זה ביותר גדול? את יכולה לסגור לי? חכי אני אכניס את הבטן".

אז אני שבוע לפני ההפקה ועדיין אין לי בגדים.

לא, לא מתקרבנת, רק מוסיפה פרט מידע חשוב. אין לי תלבושת. בנעליים הסתדרנו במדידה הראשונה, אני מידה 36. כן, יש לי טליה צרה ברגליים. תקנאו.

בכל אופן, שלוש פעמים הלכתי למדוד בגדים, חרשתי את כל תל אביב מצפונה עד דרומה ללא הצלחה ועד שכבר מצאנו משהו – או שלא הייתה מידה או שזה היה צמוד, הרצפה הייתה עקומה והמראה נשברה.

כך או כך אני מחמיצה פניי. לא נוח לי. הבגד צמוד, חושפני או מזכיר לי מה עומק הפופיק שלי.

 לא אוהבת להראות ככה. לא אוהבת את הגוף שלי כשהוא כזה. אין לזה טייטל אבל יש לזה הרגשה. אני מרגישה לא אסטתית, לא אישה למרבה האירוניה. לא, פשוט מרגישה לא.

ולעומתן, מרגישה כבולדוג בחבורת פקינזים.

אני צריכה מחטב, אני צריכה תיקונים, לא לא הצרה… בקיצור, אני פשוט נמוכה מדי. שזה גם אישיו בפני עצמו. לא רוצה ללבוש מחטבים ולא רוצה להכניס את הבטן.

אני עומדת בתא ההלבשה… עיניים אדומות מעייפות ומהבכי שעומד לו בקצה האף, קשה לי לקבל את עצמי, אני עוד לא מוכנה לקבל את עצמי.

אני רוצה. באמת שאני רוצה, אבל לפני כן אני רוצה להצמיח עוד כמה סנטימטרים, ללכת בלי איפור ולהרגיש עם, לעמוד ליד אנשים בלי לחשוב שבטוח שכל מה שהם עושים זה להסתכל על הפנים שלי, הגוף שלי וחושבים לעצמם "מה היא חשבה לעצמה? האם היא אוכלת הרבה? זה בטח גנים…".

אני יודעת שזה רק מספר, גם על הבגד, גם על המשקל. אני יודעת שזאת רק אות, והיא אפילו מסמלת את המילה אהבה באנגלית. אני יודעת, אבל אני מודה – אני דראל, צריכה לאהוב את עצמי, עוד לא שם.

אחרי שעתיים מצאנו שמלה. הכי יפה בעיר. מידה 40.

ואמא בדיוק רשמה לי שאני מושלמת כמו שאני.

// דראל פורת