בשקט הזה אני שומעת אותך קוראת לי. זה כבר כמה זמן שאת מלחשת לי מפינות רחוב מוזנחות או משתקפת על קיר אקראי, מספרת לי שאת נמצאת שם. אני יודעת שאת שם, אני לא צריכה שתזכירי לי, את עדיין שוחה לי בתוך הורידים. אני עדיין מתענגת על תמונות שלנו ביחד וזכרונות ממך מציפים אותי, בעיקר כשקשה. את יודעת שמצאתי את עצמי בדירה עם רצפה בדיוק כמו שלך? מעץ אמיתי כזה, ישן, עם שריטות מחיים של אנשים אחרים. היא חורקת, הרצפה, באחד מהקרשים. שומעים את הד הצעדים שלו כשהוא מסתובב בבית- בדיוק כמו שהיה אצלך, במקום שהיה הבית שלנו שם.
כאן זה לא הבית שלנו. זו סתם דירה, סתם תחנת מעבר, סתם עיקול בדרך חזרה אלייך, לשם. שם הכל עובד אחרת. שם יש הגיון שאני מבינה. שם הכל האפשרי ולשום דבר אין גבולות. שם אין יום חופש – יש חופש אינסופי כי היום נגמר כשהחלטת שהגיע הזמן ללכת לישון, בוקר הוא כשאתה קם ומה שיקרה באמצע יהיה הרפתקה אז בטוח שתהיה לך סיבה לצאת מהמיטה. שם, כשאתה עוזב, אף אחד לא חושב שאתה בורח. כשהמציאות היא רק זמנית, ללכת למקום אחר זה פשוט להמשיך הלאה ולנדוד זה מבורך.
חורף עכשיו בתל אביב. העצבות של הבניינים הרטובים והשלוליות כאילו חודרות מבעד למעיל והקור נמצא שם רק כדי להשכיח את הגעגוע. ההסתגרות הזו בין קירות בטון לא נותנת לאוויר לזרום והעייפות שמשתלטת כמו מגפה רק גורמת לכולם להיות מכונסים בעצמם, מוקפים בחומת הגנה של בדידות. בליל של מחשבות חולפות דוחף אותי להבנה ששם החורף היה רך יותר והיה הרבה יותר קל להתחמם. שהחום שבבית שהיה שלנו שם הגיע גם מהאנשים ולא רק מהתנור.
אני חושבת עלייך עשרים וארבע שעות ביממה, שלושים ואחת ימים בחודש (גם בחודשים שיש בהם רק שלושים). את נמצאת בכל מבט, בכל שיחה ובהמון שתיקות. את כל כך רחוקה ויחד עם זה את כל הזמן איתי שזה כאילו בכלל לא נפרדנו. הריח שלך עולה מידי פעם מאיזו פיסת בד אקראית והרצון להאחז בו כל כך חזק שכבר קניתי קטורת. אני מנסה לשחזר טעמים שלך במטבח, אבל בלי הרעש והלכלוך והכלים מנירוסטה איך זה יכול להיות דומה?
;
השבוע הלכנו לראות שקיעה. הלכנו עד הים, כי הוא היחיד שיכול לספק לנו קו אופק בעיר הצפופה-אחרת הזו. העננים הסתירו את השמש כשהקצה השני של השמיים קיבל גוון ורדרד. בפעם האחרונה שראינו שקיעה מאחורי עננים כל השמיים נצבעו זהב והיינו מסנוורים מאושר. השקיעות שלך לא רואות ממטר את השקיעות של תל אביב אבל איכשהו, זה בסדר. כל שקיעה בתל אביב היא עוד יום שעובר עד שניפגש שוב הודו, והזמן טס.
// יהל שחר
הפוסט געגועים לארץ רחוקה הופיע ראשון במה וזה