לא זו לא סטלה, זו המציאות!

הזייה #1

יש לי פיראט. אני יודעת, זה נשמע קצת מוזר, אבל יש לי פיראט, אין לו ספינה והוא גר במדבר.

פגשתי אותו אחרי שנסעתי לאוקראינה שאליה מעולם לא הגעתי. ככה פוגשים פיראטים בימינו, למקרה שתהיתם, צריך לנסוע למקום מסוים – לא להגיע אליו – ואז הפיראטים יופיעו. לפעמים הם מגיעים בספינה, לפעמים במכונית ולפעמים כך סתם ברגל, ממש משתמשים ברגליים שלהם כדי להגיע ממקום למקום.

השבוע נסעתי לבקר אותו בביתו במדבר ובאמצע המדבר צץ משומקום שלט ענק:

Always be yourself

But if u can be a pirate

Then always be a pirate

'שמת לב לשלט הענק הזה?' שאלתי אותו.

לא, הוא לא שם לב, ולא, אין לו בעיות בראייה או רטייה על העין, הוא לא פיראט מהסוג הזה, פשוט האנגלית שלו לא משהו. כמובן שיש לציין שהשלט בעצם לא היה גדול בכלל, אולי בעצם בגודל מודעה, דף a4 סטנדרטי. אבל פרופורציות זה עניין של רגש.

'אתה רואה? תמיד עדיף להיות פיראט' אמרתי, 'ולא אני המצאתי, זה כתוב ממש פה, באמצע המדבר.'

הפיראט שלי חייך אליי ולא אמר שומדבר. אולי אני המצאתי אותו, אבל הוא גם קיים באמת.

בנתיים חזרתי מהמדבר לאוקיינוס הגדול והמשכתי לטבוע כהרגלי בעולם עם גלגל הצלה מפונצ'ר ויכולת שחייה מפוקפקת.

Image courtesy of James Barker / FreeDigitalPhotos.net

הזייה #2

האוקיינוס הפך לשדרה רחבה באמצע תל אביב והזמן היה שבת אחר הצהריים. הרבה אנשים הלכו לאורך השדרה הלוך חזור ואני התעלמתי מכולם והלכתי לקנות מצרכים לפסטה. פנטזתי על הפסטה הזו כבר שבועיים, פסטה מעשה ידיי שתהיה מוכנה בדיוק כמו שאני אוהבת רק יותר גרוע. והפעם, השבעתי את עצמי, אני לא אתקמצן ואקנה גם משהו ירוק, נניח בזילקום.

בזמן ששרתי לעצמי שירי הלל לפסטה בתוך הראש, ההתעלמות שלי מהסביבה נחלה הצלחה חלקית. כי פתאום ראיתי ספסל. ועל הספסל היו מלא ציורים וליד הציורים ישב איש עם משקפיים. הוא נראה קצת לא מפה, האיש, וכשהוא פנה אליי באנגלית הוא אישש את הטענה שלי – הוא תייר מצ'ילה שמסתובב כבר ארבע שנים בעולם, מוכר ציורים ביום וישן על ספות זרות בלילה. הבאתי לו עט לציור כי הוא אמר שבדיוק נגמר לו והוא לא מצא, ומיד הסכמתי איתו שדווקא את העט הכי פשוט לציור קשה להשיג בארץ ולכן מרוב ייאוש ונדודים בין חנויות כלי כתיבה שונות החלטתי להזמין חבילה שלמה דרך האינטרנט.

12 עטים חדשים שחורים uni laknock 0.5 זה גן עדן עלי אדמות. משהו שאני מוכנה לחלוק רק עם מישהו שמעריך את זה באמת. הצ'יליאני העריך את זה מאוד ונתן לי גלויה מצוירת בתמורה. אז הזמנתי אותו לפסטה, עם בזיליקום והכל תוך כדי שאני מבהירה לו שאני לא מתחילה איתו אלא רק רוצה להחזיר לעולם המטייל את הטוב שאני קיבלתי. להחזיר למקומיים שאירחו אותי שבוע בכפר בנפאל בלי לבקש דבר בתמורה, לסינית שלקחה אותי לחתונה של החברה הכי טובה שלה, לבורמזים שעצרו אותי באמצע הרחוב רק כדי לשאול מה שלומי וללחוץ לי את היד.

אחרי הפסטה דיברנו שעות על ציורים וטיולים ואני חשבתי לעצמי – אם רק מפסיקים לפחד, מקשיבים לאינסטינקטים ופותחים את הראש והלב- העולם בעצם לא מקום כזה נורא, ולפעמים במקום לטבוע פשוט צפים על הגב ומסתכלים על השמש.

הזייה#3

הוא אמר שהוא מזמין אותי לאוקראינה כי אני כמו אור. לא שהוא בחושך חלילה, אבל אם אני אגיע זה ללא ספק יגביר את התאורה. להיות אמצעי תאורה זו תכונה שפיתחתי רק לאחרונה, כי פעם, אני כמעט בטוחה, הייתי החושך עצמו. אבל אז יום אחד אכלתי מדורה ומאז אני אור. זה נחמד להיות אור אפילו אם אתה רק פנס קטן שמהבהב באפלה, ואני די בטוחה שגם הפיראט שהיה מאושר במדבר גם בלעדי – נהיה קצת יותר מואר כשאני הגעתי. אבל לפעמים, ברגעים האלה של לפני השינה, אני עוצמת עיניים ומקווה שבלילה אפל אחד גם אני אמצא את האור שלי. גם אם בהתחלה הלהבה קצת תשרוף, בסוף יהיה אש.

Image courtesy of Prozac1 / FreeDigitalPhotos.net

//ניב נעמני