לפעמים, בבוקר, אני קמה ולא מבינה איפה אני. אני מצפה לראות את חדר הילדות שלי, או את הדירה הקודמת. כוחו של הרגל איזשהו, ולא משנה שלא גרתי בבית של ההורים יותר מעשר שנים. לפעמים אני מופתעת מגוף שני שזו המיטה שלו גם, הרי השינה חלה על האדם לבדו. ואז אני נזכרת שלהתעורר אפשר יחד.
מתחת לשמיכה נעים באופן חד פעמי, כמו שרק בשמיכה אפשר שיהיה. רק. אני שוקעת חזרה לתוך חלום; חלמתי שאני פיל בג'ונגל ושעומד להגיע צונאמי, ובחלום ידעתי שכבר הייתי שם. אני מנסה לצאת משלולית אבל לא מצליחה, אין סיבה אבל זה ברור לי ולכל מי ששם, הגיון חלומות – הייתי פה כבר, אי אפשר לצאת מהשלולית, ככה זה כאן.
הנה. התבלגנתי. זו כבר פעם שניה שאני מרתיחה מים, ושוכחת. בחוץ בזמן אחר יורד גשם, ובא לי קפה. מרתיחה בפעם השלישית ומחכה ליד הקומקום. בחלון ממוסגר עץ, מתנדנד שמאלה וימינה, כמו ההומלסים שניגשים לבקש נדבה כשהם שיכורים, והם לא רוצים שתראה שהם שיכורים כדי שזה לא ישפיע על השיפוט שלך. אני בכל מקרה לא עוזרת כי ראיתי את הסרט הזה, כשההוא מכור להרואין. וזו מן נקודת זמן מכרעת בחיים שלו, ואני לא רוצה להיות זו שבגללה הוא ימות.
אחר כך בבית אני מורידה למטה בקופסאות כל שארית אוכל, כל בגד מיותר. כל בקבוק ופחית שיש עליהם פיקדון. רק חסר פתק בתוך השקיות – "באהבה ההורים". ההורים האומללים שכל מה שהם עושים זה להשאיר חתיכות קטנות של דברים משומשים בעילום שם. אבל כל אחד ומה שהוא יכול, אני שוכחת את זה עשרים פעם עד שאני מסיימת לכתוב את זה. כל אחד ומה שהוא יכול.
ואני לא הורה של אף אחד.
בגיל ארבע הלכתי עם אמא שלי ברחוב ואכלתי סוכריה על מקל. יום יפה וסוכריה בפה, יד אוחזת יד ואני-אין-לי-תלונות. כשסיימתי את הסוכריה נשארתי עם המקל ביד. ניהלתי איתו איזה דיאלוג קצר, הוא היה מנומס, ולא היה לי חצי מושג מה לעשות איתו. עד היום אני נתקעת ברגעים האלה שאחרי המתוק. אני סימן שאלה מהלך בגלל מקל של סוכריה מקוללת, אבודה ואבודה, וכדי להיפטר ממנו אני לועסת את כולו והוא איננו. אחרי כמה דקות אמא שלי שואלת אותי מה עשיתי עם המקל, ואני מספרת לה שאכלתי אותו. אני זוכרת בבהירות מפתיעה את התחושה המעיקה של החתיכה הזו יורדת לי בגרון. לוקח לה שניה להתאפס ואז היא רוכנת לעברי ובמבט רציני כל כך היא אומרת -
"נגה. אסור לשקר".
לפעמים התריס השבור בסלון לא מעניין אותי ולפעמים נכנסת דרכו יונה ומתיישבת בקצה המיטה, ומה שמעיר אותי הוא לא צונאמי או חיבוק או זיכרון-מועקה, אלא משק כנפיים נוירוטי של יצור שמצא את עצמו במקום הלא נכון. וכאילו מתוך הזדהות, הלב שלי מתאים את הקצב שלו לכנפיים ואני מתעוררת עם דפיקות לב כאלה שאני חוששת להקיא מרוב פחד.
אחר כך אני נרגעת. פותחת חלונות בהליכה זהירה, מאויימת מיונה בת יונה, רק שלא תשאיר לי פה מזכרות. אני אומרת לה – "סבתא, אם את רוצה להגיד לי משהו, היית צריכה לבחור בחיה אחרת". סבתא מסתכלת עליי בלאות, זכרתי אותה יותר מלאת חיים. היא רוצה לומר לי לישון מספיק, לדאוג פחות ולא להתבלבל כל כך, אבל היא רק מדלגת ברוגע החוצה, ונותנת לי מבט – "כשיהיה לך מה לומר, תכתבי."
//נגה רימון