הכל התחיל לפני כמה שבועות. התעוררתי באמצע הלילה עם כאבים בחזה, שיעול נבחני וצפצופים בנשימה. מבדיקות חוזרות ונשנות נמצא שיש לי כלום. עם זאת, אני סובלת מתסמונת לא נדירה כל-כך, שכעשרים אחוז מהאוכלוסייה גם היא לוקה בה הקרויה "עישון".
עם הסיגריות עשיתי היכרות קצת לפני גיל 16. התחלתי להסתובב אז עם חבורת ערסים לייט שכאלה, שנתנו לי את הבעיטה בתחת אל עולם שכולו ריח מתמיד של ל"ג בעומר ברגע שבו לימדו אותי איך לוקחים לריאות. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לצאת עם מעשן ומשם הדרך לאל אם לייט הייתה דיי קצרה.
לצערי, כמו הרבה ילדות מתבגרות טיפוסיות גם אני נכנעתי ללחץ החברתי די מהר כשבכלל לא הבנתי מה המשמעות של החוזה לחיים הזה שעשיתי.
בכל לילה שבו אני מתעוררת משתעלת אני אומרת לעצמי שזהו, אני מפסיקה לעשן. בשביל מה בכלל אני צריכה את החרא הזה? אני כל-כך מתעצבנת מהעובדה שאני מעשנת, שאני חייבת להדליק סיגריה כדי להירגע.
באחד מהבקרים של לילה לא לילה, התעוררתי חדורת מוטיבציה לעשות שינוי דרמטי בחיי. התקשרתי לבסטי שלי ויריתי עליה: "אנחנו מפסיקות לעשן! את זורמת איתי?" אמנם אני רוצה להפסיק לעשן, אבל אין מצב שאני סובלת מתסמיני גמילה לבד. השיחה שלנו כללה מעט שכנועים וקצת תחנונים ובסוף היא התקשרה בשם שתינו לשירות הלקוחות של "אלן קאר" – סדנא להפסקת עישון, כדי לברר מתי המפגש הקרוב ובכמה אלפים בדיוק הולכים לתפור אותנו.
אחת הדרישות להתקבל לעבוד באלן קאר הן יכולות חפירה וגילוי של סוכנת שב"כ. אני לא יודעת מה גובה הבונוסים שמקבלות הנציגות שעובדות שם, אבל הן בהחלט עובדות קשה עבורו ויודעות להוציא ממך מידע גם כשאת לא רוצה בכלל לנדב אותו, כשהוא ארוז תחת התירוץ "אני בסך הכל רוצה את הטוב בשבילך כי עישנתי שלושים שנה והחיים בלי סיגריות הרבה יותר כיפים. היפ הופ אני שמחה!".
פתאום את מוצאת את עצמך מקשיבה בלי סוף לרותי בת החמישים, שמספרת לך שחברה שלך מסננת אותה ולכן היא מתקשרת אלייך ושבשלושת ההריונות שלה היא הייתה לגמרי חסרת אחריות ומטומטמת ועישנה לתוך הפרצוף של תינוקיה הטריים וחסרי הישע.
אחד הדברים המתסכלים בלהיות מעשנת, הן ההרצאות האלה מהסביבה שמעולם לא נרשמתי אליהן. רופא השיניים, רופא המשפחה, המשפחה המורחבת והמצומצמת, קולגות מהעבודה ואפילו השען הרוסי הנודניק שהחליף לי בטריות בשעון השבוע, כולם מרגישים בנוח להרצות לי על נזקי העישון כאילו הם גילו זן חדש של חיים וכעת הם כותבים את התזה שלהם שתשנה את פני האנושות.
בכל פעם שמישהו אומר לי להפסיק לעשן, מתחשק לי להדליק לו סיגריה בפרצוף ולנשוף לו את העשן הישר לאף. ברגע שכזה, כל המחשבות שיש לי על להפסיק לעשן נעלמות ואני מרגישה צורך להגן על ההרגל הזה, שאני מטפחת כבר עשר שנים וקצת נמאס לי להרגיש שאני צריכה להצטדק לגביו בכל רגע נתון. העלאת מחירי הסיגריות, האיסור לעשן במקומות ציבוריים והקנסות שמטילים עלינו לא עושים עלינו רושם. להפך- זה מקומם, זה מרגיז וזה גורם לנו לרצות לעשות לכולם אצבע משולשת מעשן.
הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו המעשנים מפחדים מלהפסיק לעשן היא שאנחנו באמת ובתמים מאמינים שכל פעילות כזאת או אחרת (ובעיקר פעילות חברתית שכוללת שפע של אלכוהול וריקודים על הבאר) פשוט תהיה מהנה פחות, אם בכלל. אנחנו כל-כך מפחדים להפסיק, שאפילו הסרטן מפחיד אותנו פחות ובכלל, לנו זה לא יקרה.
רובנו רוצים להפסיק להיות אנשים מעשנים, אבל אנחנו לא רוצים להפסיק את התנועה הזאת של משיכת העשן עמוק פנימה, לאחר או במקביל לסיטואציות בהן אנחנו רגילים לעשות זאת.
למרות הפחד להפסיק וההנאה שאני שואבת מהעישון, אני נזכרת באחיין שלי שסיכם את המצב בפשטות תהומית של גאון בן עשר. הציטוט אגב, אמיתי לגמרי: "אורלי, את חזקה! את לא תרצי לספר לילדים שלך שהתגברת על משהו ממש קשה בחיים? היום ברוב המקומות אסור לעשן ואז אם תפסיקי, במקום שתרגישי רע שאסור לך לעשן, את תרגישי ממש טוב".
למרות כל הסיבות בגללן לא הפסקתי עד היום, אחרי כמה ימים של שיעול והתחבטות אני מרימה טלפון לרותי מאלן קאר ונותנת לה מספר כרטיס אשראי. אני לא מתווכחת איתה יותר, אלא מודה לה על תמיכתה בבחירה שלי ומתנצלת על שהייתי מגעילה בשיחתנו הקודמת. אני מסיימת את השיחה ברגשות מעורבים ומתכוננת בשקט לגמילה הקרבה.
עם הרבה סיגריות.
//אורלי נמט