עברה כבר חצי שנה בערך מאז הפוסט האחרון שלי כאן ובכלל כמעט ואני לא כותב, ובזמן הזה עוברת בראשי לא מעט השאלה "למה?”. ובכן, האבל שהייתי שרוי בו עקב מות אבי בהחלט השפיע מאוד, אבל היה שם עוד משהו. משהו שהרגשתי הרבה זמן אבל רק לאחרונה התחדד. הרי הבנתי כבר שאני לא מוצא את עצמי בעולם הסטארט-אפים שהיה הבית שלי לא מעט שנים, להקים סטארט-אפ ולהתאבד עליו זה היה משהו שהייתי טוב בו ואפילו התפרנסתי מזה כמה שנים.
צילום: Michael shmidt-Photographer Artist.
אז מה עכשיו? שאלתי את עצמי והבנתי לאט לאט שמתאים לי כיוון פחות טכנולוגי וככה הגעתי לכתיבה. כתיבה זה משהו שתמיד אהבתי, למרות שלפעמים כשאני חייב לכתוב משהו במסגרת מחייבת זה נהיה דבר מאוס ושנוא אבל זה כבר סיפור אחר. הבעיה היא שאחרי תקופה של כמה חודשים שבה ממש ניסיתי להתחבר לכתיבה ראיתי שגם שם אני לא בדיוק מוצא כיוון. אז מה חסר?
ואז הבנתי שכתיבה, קצת כמו תיכנות זה משהו שעושים בעיקר לבד, מול המחשב ועם הרבה התבשלות בתוך עצמך. וזה בדיוק מה שאני מנסה לברוח ממנו, ולמצוא משהו שכולל יותר אינטראקציה עם אנשים ופחות זמן מסך. בערך כל רעיון עבר לי בראש, החל מלהיות חשמלאי ועד להדרכה במחנה קיץ. הדרכה זה משהו שיצא לי לעשות והיה מאוד נחמד ועדיין זה לא סיפק לי את הכיוון החדש שחיפשתי.
אחד הדברים האחרונים שאבא שאל אותי לפני שנפטר היה האם אני רוצה לכתוב את הביוגרפיה שלו, כשהוא אמר את זה לא היה לי מושג שיש לי פחות מחודש לשמוע ממנו כל סיפור אפשרי לפני שלא אוכל לשמוע אותם יותר לעולם. אבל בכל זאת אמרתי לו שאני אעשה את זה, ואכן אעשה את זה.
צילום: Michael shmidt-Photographer Artist.
ועכשיו אחרי חיפוש עצמי ממושך הבנתי מה אני רוצה לעשות, לכתוב סיפורים של אנשים. אני מאוד נהנה להקשיב לסיפורים , להקליט אותם, לכתוב אותם. דברים שנוגעים בי, שמרגשים. וככה הבנתי שהכיוון החדש שלי הוא לאסוף סיפורים להקליט אותם ולכתוב אותם. אחד האוספים שאני עובד עליהם נקרא "יזמי תל אביב", אוסף של סיפורים אישיים על יזמים מעולם הסטארט-אפים של תל אביב. משהו שיש לי זיקה אישית אליו ומאוד מעניין אותי, אז אם במקרה אתם מכירים יזמים או שאתם בעצמכם כאלה, צרו קשר: amir.yaari@gmail.com. אשמח לשמוע ולכתוב את הסיפור שלכם.
//אמיר יערי