תדליקי סיגריה.
את תצטרכי אותה.
היו ימים בהם הרגשתי אחרת. את יודעת, לגבייך, לגבי העולם, לגבי סיגריות. כמה אהבתי לעשן. שנה ושמונה בלי. שנה ושמונה בלי סיגריות ובלי אהבה.
הזמן טס אבל את נשארת אותו הדבר, משנה לשנה, שומרת על אותה התפעמות מנגני ג'אז רוסים בפאב בעיר ועל אותם תלתלים צבועים, רכים. צבעת את הקצוות בוורוד. ראיתי. זה לא משנה אותך. אני יודע שאת ממשיכה לכתוב, ממשיכה לכאוב, אומרת לבן על שחור ומשכנעת את עצמך, משכנעת את העולם – "לבן. זה לבן, אתם לא רואים?"
אני לא השתכנעתי. נמשכתי, רציתי נורא להאמין ש – לבן, אבל לא הצלחתי. ראיתי לך בעיניים.
אימא שלי חלתה לפי שנה. מאז, השמים קורסים עליי והאדמה בולעת אותי. אני מנסה להיאחז ביד שלה, אבל היא הולכת ומצטמקת. לפעמים אני מפחד לשבור אותה, או לפורר אותה. פשוט, לא תמיד ברור למה היא דומה יותר – למראה או לאבן גיר. אני מביט בה ורואה את כל הפחדים שלי. מראה כנראה. חדר מראות, ארמון מראות, עולם שלם של מראות.
אני עובר לפעמים ליד הדירה שלך, בכוונה, לא אשקר. מקווה לראות אותך מעשנת במרפסת, שוברת מוסכמות בתוך העולם הקטן שלך. אבל את לא שם. אולי הפסקת לעשן. אולי את בחוץ, שוברת לבבות. מנפצת אותם כמו שודד שיורה ללא פחד בחלון ראווה.
הלוואי שגם אני יכולתי להדליק סיגריה עכשיו. לעזאזל, גם אחרי שנה ושמונה לפעמים זה כל כך חסר. תראי, קשה לי עם כל המילוליות הזו, עם התיאורים והזיכרון הזה שלך שהגליד כמו פצע, ועכשיו, עכשיו הדם גועש במעמקים, לא נותן מנוחה. אני לא מצליח להירגע הלילה, לא מצליח לחשוב בבהירות, הכל מתערבב לי, ואת שם, בתוך הכאוס, מלטפת לי את הפנים ומבקשת תשובות. אני לא יכול. לא יכול איתך. יש בך יותר מדי ולי יש כל כך מעט שכשהייתי מחבק אותך, היית מרגישה שאני רק חצי, רק חצי שלך, ולפעמים, אפילו שליש. אם לומר את האמת, נתתי אולי שתי שמיניות, כשאת דרשת ארבעה רבעים. ואלס לא מספיק לך. מארש. אני רואה אותך מחלון המכונית צועדת, מתנגדת לנשמה שלך שמנסה לגרום לך לרחף, צועדת לכל מקום בכל שעה, בנחישות, ביהירות, בעוצמה כזו שלפעמים, אפילו אני קצת האמנתי לך. אבל העיניים שלך…
שלושה רבעים.
//גל גורליק