אי אפשר לראות שומדבר מהחלון של המטוס. הבחורה הצעירה שלידו נרדמה עם הראש שלה על הכתף שלו, אולי בכוונה ואולי לא, אבל זה נחמד לו במיוחד כי הוא מרגיש קצת לבד, וגם כי היא חמודה ויש לה ריח טוב. יש הרבה דברים שהוא לא הולך להתגעגע אליהם. ולאדי, למשל. האיש הזה, עם ההבעה הנרגנת, הנכנעת לחיים; הכרס שמשתרבבת כמו לשון מעל מכנסי ג'ינס כחולים דהויים, קרחת קטנה שמספחת לה שטחים במרכז ראשו, כל אלה הזכירו לו תבוסה, וויתור. אבל בזכות ולאדי הוא נמצא כאן עכשיו.
לפני שהוא נסע הוא לקח את הגיטרה ושם אותה אצל עמיר. הוא בא לתל אביב במיוחד בשביל זה, אפילו שהוא לא אוהב את תל אביב. הם ישבו על אחד הספסלים ברוטשילד ועמיר אמר, הוא זוכר את המבט ששורטט על הפנים המסותתות שלו, מהורהר ומעט יומרני; הוא אמר לו שבני אדם כל הזמן מחכים למשהו. האושר נדחה לתאריך כלשהו, כל פעם בהתאם. איך חיכיתי לשחרור, הוא אמר אז ומצץ סיגריה כבויה בין השפתיים שלו. וכשהשתחררתי, סוף סוף, איך חיכיתי לעזוב את העבודה המחורבנת שהייתה לי ולטוס כבר, מתישהו כבר לא היה איכפת לי לאן, למזרח או לדרום אמריקה או לניו זילנד. העיקר לחתוך מכאן, וכמה שיותר מהר. וכשחזרתי, הרגשתי שהחיים קצת נגמרו. אתה מתחיל פסיכומטרי ומחכה לסיים את הפסיכומטרי. אתה מתחיל תואר ומחכה לגמור את התואר. איזה עם מבאס אנחנו, תשמע גלעד. גלעד שמע אבל המבט שלו עקב אחרי חתול שחור מדובלל-פרווה שהתפתל בין פחי אשפה גדולים. הוא נזכר איך פעם הוא ישב באותו ספסל עם יובל ואישה אחת התכופפה בין שתי מכוניות, הפשילה מכנסיים ועשתה פיפי. פשוט ככה. באמצע הרחוב. זה הצחיק אותו באותו רגע ויצא לו חיוך.
הוא לא הסכים עם עמיר. לא תמיד אנחנו מחכים למשהו. אפילו כשנועה נפרדה ממנו הוא לא חיכה שיעבור הכאב, הוא הרגיש אותו חזק בכל הגוף שלו. הוא לא רצה לא להרגיש. הוא לא רצה שהיא תמחה ממנו, לא רצה להחליף אותה במשהו אחר. כל פעם היא עולה לו בראש, עם האף הקטן והחמוד שלה, זרוע נמשים, איך היא וויתרה עליו ככה, עליהם. מה לעזאזל לא היה לה מספיק. גם כשהוא היה מנגן הוא לא חיכה שיעבור הרגע, הגיטרה הייתה הוא והוא היה הגיטרה, ספק מי החיה את מי, מי היה תלוי במי. אולי אם לעמיר תהיה קצת גיטרה הוא לא יחכה לשומדבר. ובגלל זה לא היה לו חבל לתת לו אותה.
הבחורה הנרדמת-על-כתפיים מתעוררת קצת וגלעד נע באי נוחות בכסא. בכלל לא הפריע לו שהיא שמה את הראש שלה שם והוא מקווה שהיא לא תרגיש מזה לא נעים. אחרי הכל כל אחד צריך איזה כתף לשים עליה את הראש, גלעד מבין את זה יותר מכולם, ובכלל לא איכפת לו להיות כתף למישהי חמודה. על החלון של המטוס מרצדים כעת אורות של עיר שהוא עוד לא מכיר, באדום וכחול וצהוב וסגול. הוא אוהב את הרגע הזה, החמקמק, לפני שהכל מתחיל, שאין עוד מה להרוס ולחרב, ובדימיון שלו הוא כל יכול, והכל עוד יקרה לו.
//ניצן לנגנס