אני אפילו לא מכירה אותך. אנחנו מכירים כבר שנה, אבל אנחנו לא מכירים באמת. מהן האהבות שלך? מהם הפחדים שלך? מה מסתתר מאחורי החיוך הרחב והעיניים הטובות? מי אתה לעזאזל? אולי רק אתה יודע וגם בזה אני לא בטוחה. גם אתה לא מכיר אותי. אמנם אתה קורא את הדברים שאני כותבת וזה החלון הכי גדול לנפש שלי, אבל אתה לא באמת מכיר אותי. למרות זאת, אתה מרשה לעצמך לנתח אותי ולפעמים, גם אני מנסה להחזיר לך בניתוח משל עצמי.
אני אפילו לא מכירה אותך וברגעים הראשונים להכרות שלנו, גם לא רציתי להכיר. נראית לי ההפך הגמור מכל מה שאני מחפשת בגבר. עד היום אתה לא מעט פעמים נראה לי כזה. עם הזמן, משהו שם קרה בדרך ומחוסר רצון משווע שתהיה בכלל בקרבתי, ניסיתי לכבוש אותך למרות שידעתי מראש שטוב לא יצא מזה. לא ממש קרה עם זה כלום עד היום מלבד הרבה דיבורים, איזו נשיקה והרבה מחשבות בסגנון ה- "מה אם…" פשוט, כי אמרת "לא" שלא הצלחתי מעולם להבין לגמרי מה עומד מאחוריו.
אני לא אוהבת לקבל "לא" באופן כללי וכשאני מקבלת, במיוחד כשזה לא עם תירוץ ה – "את יפה ואת מושכת אותי ואת אינטליגנטית אבל אני פשוט לא רוצה קשר רציני כרגע" לא, זה רק נותן לי דרייב להמשיך ולעוט על המטרה שלי.
עשרות שיחות וירטואליות חסרות תועלת עברו בינינו. זה לא שלא כיף לי לדבר איתך, בדיוק ההפך. כיף לי מדיי. בכל פעם שנדמה היה שאין שום דבר שמפריד בינינו לבין דייט אמיתי, כזה שבו אולי כן תוכל קצת להכיר אותי, הפכת את הדברים ובחרת. אתה בורח אבל נשאר. לא באמת מתרחק.
השעה הייתה כמעט שתיים בלילה והתכתבנו. זאת הייתה נקודת המפנה ביחסים לא-יחסים שלנו מבחינתי. ניסית לשכנע אותי להיפגש איתך, כשהיה ברור לשנינו שזה לא כדי להרים כוס לחיי החיים החדשים שלי. הסצנה הזאת הזכירה לי תקופה אחרת, בה האקס היה הכוכב הראשי של הסיפור שלי. איך הוא היה אז בוחר בקפידה את המילים בהן היה משכנע אותי לפגוש אותו. "התגעגעתי. רק נשב באוטו ונשמע ביחד מוזיקה. אני מבטיח לך ששום דבר לא יקרה". הוא היה משקר ואני, למרות שידעתי שהוא שקרן ממש גרוע, הייתי פוגשת אותו בכל זאת.
מהאקס אמנם לא יצאו הרבה דברים טובים, אבל בכל זאת למדתי איזה שיעור או שניים כשהמרכזי שבהם הוא שתמיד יותר טוב כלום מכמעט. לא נפגשתי איתך באותו הלילה וגם לא ניפגש בשום לילה אחר. התחושה הזאת, שאת כובשת את המטרה שלך רק בזמן שאת לגמרי חוצה את הגבולות האדומים שלך ובבוקר שלמחרת לא מפסיקה לבכות על כך, התחושה הזאת פשוט לא שווה את זה. לכבוש את המיטה של מישהו רק ללילה זה לא ניצחון אמיתי.
אני לא יודעת אם אני לא נותנת צ'אנס לבחורים הטובים, או שאולי הבחורים הטובים (אתם קיימים בכלל?) אפילו לא מתקרבים אליי, אלא רק הטייפקאסט שלך – כלומר נכים רגשית שמרוכזים בעיקר בעצמם, שקונים את העולם עם פיוטים שהם חשבו עליהם בזמן שחירבנו, אבל לעזאזל, הם גורמים לך להרגיש שאת לא מסוגלת שלא להתקרב אליהם ולרצות לתקן את השבור.
במהלך ההתכתבות שלנו ניסיתי להבין למה אתה לבד וכהרגלך בקודש, החזרת לי באותה השאלה. "התשובה האמיתית לשאלה למה אני לבד היא שכל הגברים שאני בוחרת להכניס לחיים שלי הם בדיוק כמוך. הם יפים והם חכמים והם יכולים לגרום לי להתאהב בהם ברגע, אבל שם זה מתחיל ושם זה נגמר" – עניתי לך והבנתי באותו הרגע שאתה בדיוק כמו כל האחרים שהיו הכוכבים של הסיפור שלי לפניך.
אתה כמו זה שנעלם ביום בהיר כאילו בלעה אותו האדמה ואני לתומי חשבתי שהוא מת, אתה כמו זה שאולי בתוך תוכו מאוד רצה אבל העדיף למשוך לי בצמות ואתה בדיוק כמו זה, שהבטיח לי ששיר החופה שלנו יהיה ממלך האריות ואז נסע לחצי שנה לקיבינימט וכשחזר, הייתה תלויה לו על כתף ימין איזו גרמניה מהממת שרק אלוהים יודע איך הסכימה להתקרב אליו בכלל.
זאת אני, שבמשך שנים הסתפקה בפירורים שזרקו לה הדפוקים של חייה. זאת אני, שמושכת את כל אלה שרק רוצים לברוח אבל החליטה שמספיק לה.
מי שלא פה כדי להשאר מוטב שלא יהיה בכלל.
//אורלי נמט