השבוע יצא לי במקרה לספר לחברה שיש לי עדיין הלוואות מהבנק שאני צריכה להחזיר והשאלה הראשונה שהיא שאלה אותי הייתה "המשפחה שלך הסכימה שתקחי הלוואה?" לא הבנתי למה התכוונה. כששאלתי אותה היא שאלה בחזרה למה לא ביקשתי מהמשפחה עזרה במקום ללכת לבנק. התשובה שלי הייתה פשוטה - המשפחה שלי עזרה לי ככל שיכלו, אבל אני מגיל 16 עצמאית ולקחת הלוואה מהבנק לא נראה לי כזה ביג דיל.
עצמאית
באותו השבוע התחלתי ללמוד למבחן בקורס "משפחה וחברה" שמעלה את עניין המשפחה לסוגיה ובין היתר דן בשאלה "מה זה בכלל משפחה". המאמרים העלו אצלי שאלות רבות שבעקבותן כתבתי פוסט, על למה אני לא רוצה משפחה משלי (לא הפוסט הזה). באתי לפרסם ולפני כן שלחתי לחברה שקראה אותו ואמרה לי "נטאשה! זה חריף מידי". יכול להיות שזה בגלל שהייתה שם את האימרה הבאה? "…כדי שבעלי לא ירצה לזיין אותי יותר אחרי שהוא ראה ראש ענק יוצא לי מהכוס". אני מבינה עכשיו שזה באמת חריף. נכון. אבל חריף.
היא אמרה כוס.
אז מחקתי את הפוסט והמשכתי ללמוד למבחן. אני רק בעשירית מהחומר והמבחן עוד יומיים, בהם אין לי זמן ללמוד בכלל אבל בכל זאת מהמעט שקראתי עד כה הגעתי לתובנות. למשל, יש מאמר אחד שדיבר על כך שהרבה פעמים ילדים להורים גרושים בוחרים שלא לבנות תא משפחתי משלהם, מכיוון שהתא המשפחתי היחיד שהכירו בחייהם נכשל והם לא מאמינים באפשרות של קיום תא כזה בריא בעולם.
אני מאמינה שאין משפחה בריאה?
אז אני ילדה להורים גרושים. עברתי כילדה בת 15, בתחילת גיל ההתבגרות וכניסה לתיכון גירושים ופירוק משפחה אכזרי, קשה ומכוער במיוחד. מצב שבו ההורים הוציאו והשתמשו בילדות ככלי במריבות המטופשות ביניהם; אבא שלא רצה לשלם מזונות כדי להעניש את האימא, וקרב מכוער שמערב ילדות קטנות ותמימות שחייהן כנראה נהרסו בפן המשפחתי לנצח.
אולי משפחה זה בכלל דינוזאור?
כל פעם אני באה לכתוב פוסט על זה שאני לא רוצה ילדים, לא כרגע לפחות, וכל פעם שאני כותבת אותו, בורסיות שונות זה יוצא קר, מנוכר ולא אנושי. איך אפשר להסביר לאנשים שבאו מבית חם, אוהב, מחבק ומלטף, תומך ומלא באהבה שאני לא רוצה משפחה משלי? איך אני מצפה מהם להבין דבר כזה. בתכלס, כנראה שהם לא יוכלו. והרי להסביר את זה לכל אחד מעייף עבורי כי אני כבר מזמן הורדתי את מדבקת ה"ילדה להורים גרושים" בעיקר כי אני רואה את עצמי כשמישהי שהתגברה על החוויות הטראומטיות הללו ובנתה את עצמה כאישה עצמאית עם חוויות חדשות וחיוביות שעיצבו אותי לבן אדם שאני היום.
נהנית מאלה של אחרים.
אבל אי אפשר להתעלם מהעבר לגמרי, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שמעבר לרצון לבנות קריירה ולדאוג לעצמי, להגשים את חלומותיי ושאיפותיי והכמיהה שלי להגשמה עצמית, עומדת ילדה קטנה שחייה המשפחתיים נתלשו ממנה בצורה כל כך מכוערת שאת הצלקות היא מנסה עד היום להסתיר, למרות שעברו 15 שנה והיו לי מאז מערכות יחסים בריאות, או משהו בסגנון. למה שארצה לבנות משפחה משלי אחרי שראיתי מפולת כה חזקה ואימתנית שהשפיעה על כל הסביבה לאורך כל כך הרבה זמן.
אני לא אומרת שאני לא רוצה בחיים ילדים, אני רק אומרת שאני גם מפחדת שאני לא יודעת איך לעשות את זה כמו שצריך ואני לא מוכנה לקחת אחריות על חייהם של אנשים אחרים שאותם אני גם כנראה אדפוק.
//נטלי להב