אני ישבתי בצד שפונה לשמש. היא קיבלה נוף עם זווית מרתקת לתא שירותים היפסטרי למדי עם אריחים שנצבעו בגוון תכלת אמבטיה שאפיין גיטרות וגלשנים בשנות השישימ'ז. על מה היא דיברה אתם שואלים? זה היה סוף של פרק, עונה או חיים. התחלה של ניוסיזן אם תרצו. העיניים שלה צעקו אודם שבדרך כלל אפיין סטונרים עם רפרטואר סמים דיי מרשים באמתחתם, והיום נחלתם של אלה שלא הצליחו לעצור את הטנקים בדרכם לכבוש את ליבו של ה – VOD הקדוש. קרב שארך לילה שלם. אנשים סביבנו דיברו. לרגע נשבתי בקסמיו של אחד שזרק מילים תוך שהוא פולט עשן אל עבר חברו. "ביבי אפס" הוא אמר. ביבי באמת אפס חשבתי. פוליטקאי ניו אייג' של המזרח התיכון עם כבוד של בעל מכולת גרוזיני. בנקודה ההיא זה נפל לי. העולם התחלק.
יצרני תוכן VS בעלי דיעה. זה הקרב. זה תמיד היה הקרב. יש אנשים שטורחים בערב שבת ויש כאלה שמעדיפים לצפות במאסטר שף ולהעביר ביקורת על זה שנראה כמו פופאי המלח – עידו - שכל הזמן מתגאה באופן בו הוא צורב את הפרות על הפלאנצ'ה כפי שהוא למד בשייטת עוד כשהם עשו דברים בשקט, כשהעולם היה ספרייה אחת גדולה שיש לכבוש לזיין ולרוץ לקישון כדי לספר לממשלה כלשהי. לקבל עיטור ולמות. למות ולקבל עיטור. בחזרה לנושא.
הכל כבר נאמר, עכשיו נשארו רק דיעות. בולשיט. המצב היום הפוך מתמיד. אם בעבר הייתה לכנסייה, כנסת, קבוצה, ארגון, מוסד, ממשלה, מועצה, קרייה – בלעדיות על הרעיונות – המצב היום הוא כזה: כל פרחח מדהים עם ראש מפואר בקריאטיביות שלו יכול להמציא את הפורמט, תכנית, סדרה, משהו עם חתולים מדברים או לכתוב את התסריט הענק שיכבוש את הלב שלנו ויותיר אותנו להתמוגג על המסירות בה בית הקולנוע שם את המלח על הפופקורן. אין לאף אחד בלעדיות על הרעיונות, וכבר לא מגלים בני אדם לחיות בעליית גג חשוכה הרחק מתושבי העיר בשל השחטה מוסרית, אז לאן כולם נעלמו? במקום בו משדרים היפה והחנון עוד ישדרו עונה שביעית של הישרדות. מוכר לכם?
יצרני התוכן – תעשיינים מודרניים בעולם ניאו דיגיטלי – הם אלה המזינים את המפלצת המיתולוגית בעלת הראש המחודד והטוקבקיסטי של בעלי הדיעה. אנחנו צריכים את היצרן כדי שימלא את עולמנו, ויגיש לנו אותו על מגש הפריים טיים כדי שיהיה לנו משהו לומר מדי פעם. לפעמים. לעולמי עלמיא. בלעדיהם לא היה לנו על מה לדבר כשהיינו באותם בתי קפה עם הפלאפון דבוק לפרצוף בזמן שהחברים שלנו עסוקים בלחפש מטען, קליטה, לשאול מה הקוד לוויפיי של המקום ולבקש קנקן מים על הדרך כמו מאדרפאקר'סאציליים.
סטארטפיסטים, חתולונובלות, רועי קאפרימ'ז, קומו ומלאו את הארץ. אני מבקש מבול. אני מתחנן. הנה אלוקים יקר שלי, דבר אלי דרך המהדורה המוקלטת של התנ"ך שקניתי בסטימצקי בלי גזל. מחק את כל המילים. שחרר את השרתים מעוליהם. רחם על בעלי הדיעה ותן לנו מעוררי השראה סביבתיים, אנשים שמעולם לא החזיקו חצובה בידיים שלהם, אבל התמונה שהם רואים בראש חזקה יותר מכל אמצעי או טכניקה נרכשת. שחרר אותנו מהרצל. העם דורש נביאים חדשים. אנחנו צריכים מרפסת חדשה לשאוף אליה. אנחנו רוצים משיח וויראלי עם חמור קטן וורוד שיעבור את מדבריות היוטיוב ואחוזי החשיפה הנמוכים של פייסבוק. אלוקים, שלח לנו איש של חזון כי כל מה שנשאר פה זה אנשים שאומרים. והם כולם אומרים. והכל נאסף בשרתים. ואין כבר מי שינקה. ואין.
אני מתחנן. הכל כבר נאמר. עכשיו נשארו רק דיעות.
