אני מכניסה את המפתח לסוויצ' כדי להתניע את המאזדה המקרטעת שלי במגרש החנייה שעל רחוב הירקון וכבר מחייכת בלב. כשהרכב לא מתניע בניסיון השני אני מרגישה את הראש של אלון מתנתק ברגע מכונן מהווטסאפ ופונה אליי. צפייה בהמון סרטים מצויירים גרמה לי להאמין שברגע זה ממש העיינים שלו נפתחות בחושך במאתיים אחוז ואפשר לשמוע את הגולה שיורדת ועולה לו בגרון. הלכו לו כל התוכניות, תקועים בתל אביב.
"תירגע"… קצת וום וום והכל יהיה בסדר.
נוסעים.
ידעתי שיהיה מעניין לקחת אותו איתי.
איזה שיר מהניינטיז מתנגן בזמן שהוא מתחבר שוב לטלפון החכם שלו לעוד כמה דקות ואני מתחילה לאלתר את דרכי לאיילון.
אני מנצלת את העובדה שהוא שיכור, נעול ברכב במהירות 100 קמ"ש ועוד רגע נגמרת לו הסוללה.
אחרי שכל שלטי ה"תפוסה מלאה" נדלקו במועדון שמתנהל אצלי בראש (מוזיקה גרועה, שתייה חינם, סלקציה חריפה לערסים) החלטתי שדי. אני חייבת לצאת קצת החוצה. חייבת לנשום.
סיפרתי לו שאני פוחדת.
אני מפחדת ולראשונה בחיי, אין לי שליטה על זה.
העולם עצר ורחוב הירקון נדם. הרמזורים הפסיקו להתחלף והמזרקה קפאה במקומה ויצרה שובלים של קרח תלויים באוויר.
או שאולי לא. אבל משהו השתנה באותו הרגע. הריון ארוך ומייגע הביא סוד חדש לעולם.
שמעתי את עצמי מספרת על זה.
הקשבתי לי לכל מילה.
הרבה פחדים נולדו לי בזמן האחרון.
נרקמו בבטן והתפשטו לכל מיני אזורים בגוף .
הם נמלים באצבעות, הם פרפרים בבטן שהוצאו מהקשרם ופילים, עדרים של פילים שמשחקים מחבואים בין החדרים של הלב ולא מניחים לי לישון.
כל הגיהנומים הקטנים האלה שנפערים באמצע יום ובולעים אותי פנימה – שלא ילכו לי, שלא יגידו עליי, שאולי בכלל למי אכפת מלהגיד.
הפחד מהבמה שהייתה הכל, פחד לדבר בקול.
לעשות טוב, מדוייק, לא לוותר.
לחייך, לא מידי.
אחרי ריפרוף קל בין הדפים של החודשים האחרונים, נראה שרק מתוך פחד אני מרימה עט וחורטת אותיות בצבע. כמעין משכך כאבים בלי מרשם, כזה שהרוקח לא שמע עליו ומשיגים רק בשקיות חומות בחצרות עמומות ברמלה בעסקה מהירה עם זר שלא תראה יותר לעולם.
עטופה בשכבות של ציניות, מחזיקת שתי מדליות אולימפיות בהתמחקות אומנותית מנושאי שיחה אינטימיים ודור שלישי לנשים שנוצקו מברזל ואבן, אני לא יודעת איך לדבר על חולשה. לא כשהיא שלי.
יש משהו מגונן בלכתוב על זה. סמי-התמודדות.
חשבתי שאם אכתוב פעם אחת, אצא מהארון החברתי שלי ואזרוק את זה על קובץ וורד שזור בשנינות (נניח) מתרפסת בפרצופם הוירטואלי של מי יודע כמה קוראים אלמוניים ומוכרים אז אני גיבורה גדולה ואת שלי עשיתי ואז אשכח מזה. אדביק פלסטר. אחלים.
זה כמו להסתכל החוצה דרך זכוכית שקופה – רק לראות מתוך המקום המוגן מהגשם. בלי לשמוע את הטיפטופים, בלי להריח ובלי לגעת בעלים הרטובים.
אין לי מושג אם אלון הקשיב לי אבל לא הפסקתי לדבר.
הורדתי אותו בבית והמשכתי לשלי. לא יכולתי להפסיק. התחלתי לדבר עם עצמי.
כששיכנעתי את עצמי להסיר מגנים ולהתחיל להרגיש את העולם ולא רק לדבר עליו, לא היה לי מושג כמה גוונים של רגש הוא מכין לי. איבדתי שליטה במכוון אבל לא התכוונתי ללכת לאיבוד.
כמה זה מפחיד. אלוהים.
אבל אני לא רוצה פלסטרים יותר.
לברוח זה חרא.
אני מעדיפה להתרסק באמצע הקניון ביום של פיינל סייל בזארה ושלא יהיה אחד שיפספס אותי שבורה ומובכת, רק כדי שלא יהיה אחד שיפספס אותי קמה לרקוד טוורקינג מיד אחרי.
פחד הוא סימן שמשהו חי, שיש לי מה להפסיד. שיש לי מה להרגיש.
עכשיו רק נשאר להפוך אותו ממשתק, למדרבן.
//אוריה ג'ורג'י