היום שלנו מטורף. לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו מצליחים לדחוס 26 שעות ליממה אחת. מהלימודים, לעבודה, לאימון, למשפחה – לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זו הפסקה. הבלוגרים של "מה וזה" מספרים על ההפסקה היומית המפנקת שלהם בהשראת "הפסקת טוסט" של גבינת עמק. פרגנו לעצמכם 
שש בבוקר. מדליקה דוד. כמעט שנה וחצי אני בדירה הזאת ועדיין לא מצאתי מי שיתקין לי טיימר שיאפשר לי לישון עוד 20 דקות בבוקר. דחיינות זו תופעת נוראית. חוזרת למיטה ומכוונת שוב שעון. מתכרבלת בשמיכה כמו הייתה היא אהבתי היחידה. האמת, לאחרונה זה מה שהיא. השכמה סופית. עובדת על אוטומוט כמו רובוט משומן – לחיצה על הקומקום, שיר במחשב, בקבוק מים לתיק, שרשרת ינשוף, שלוש טבעות, משקפי שמש, עט אדום. לק אדום מקולף שאין לי זמן לתקן. יוצאת.
רצה. שונאת לרוץ לאוטובוסים. זה לא בוקר אם אני לא רואה את האוטובוס חולף על פניי רגע לפני שאני מגיעה לתחנה. פספסתי. מסתכלת על השמיים ועל המדרכה. מחפשת תמונות ראויות לצילום. יופי טבעי. טבע יפה. בטוח יש משהו ששווה תמונה שתהיה שווה תשומת לב. לייקים. אהבה וירטואלית. לא יצאתי הרבה מהבית בזמן האחרון אז זו האהבה היחידה שיש כרגע בנמצא. גם משהו. עדיף מכלום.
האישה הכי נרגנת באוטובוס מתיישבת לידי. אין כמו נסיעה באוטובוס כדי לגרום לי לשמוח. כל כך הרבה אנשים ממורמרים על החיים שרק גורמים לי להבין כמה אני לא רוצה להיות כמוהם. בחור צעיר ממלמל לעצמו קללות ומאחל לכולם להישרף. כולם מסתכלים עליו בחצי פחד וחצי רחמים ובוהים בריצפה. רק לא ליצור קשר עין.
אוניברסיטה. מאמר באנגלית שלא הבנתי כלום ממנו. מרצה שגורמת לי לרצות שוב לישון. מרצה אחרת דווקא בסדר. כואב לי הראש. נגמר היום. מתלבטת אם לחזור הביתה לעבוד או לנצל את העובדה שאני כבר בחוץ. קו 33 מגיע ואני רואה את זה כסימן. עולה עליו עד לתחנה האחרונה. אני שונאת את נמל תל אביב, אבל בשעת צהריים של יום קיצי ושמשי באמצע פברואר, כשכל המשפחות הרועשות לא מטיילות על הרציף, זה זמן טוב לבקר בו.
ואז שקט. ואור. זמן איכות עם עצמי. מנעולים של אהבה תלויים על הגשר ממש כמו בחו"ל, הרוח במידה המדוייקת, הכל מסביב נראה כמו תמונה פסטורלית שכרגע תלו על הקיר המתקלף שלי. אני מרימה את הראש לשמיים ומסתכלת ישר לתוך העיניים של השמש, נותנת לה ללטף אותי ולעזור לי לנשום את האנרגיה שלה אל תוך הגוף.
אני מתיישבת על הדק, מסביב הרבה זוגות ואני. אני מתנתקת וצוללת אל תוך הנשמה של הים ושל עצמי. רעש של גלים. הם מתנפצים ורסיסים של מים מלוחים מתיזים לי על השפתיים. אני מסתכלת על הגל מגיע וחוזר לאחור, שוב מגיע ושוב חוזר. ושוב.
מצחיק שכבר חודשים אני מנסה לעשות מדיטציה ולא מצליחה, ופתאום מול הגלים האלה אני יכולה לשבת שעה וחצי ופשוט לבהות, כשכל מה שעובר לי בראש זה לגמרי כלום. תוהה אם הגל הבא יהיה קטן או גדול. אם הוא יביא איתו ג'יפה או צדפים. מה שבטוח, הוא לא יאכזב ותמיד יגיע שוב. ויחזור לאחור. ושוב. ולכמה רגעים יהיה לי בגוף רק שקט.
/ /סיוון סטרומזה