כמה אנשים שונאים את המילה הזו. כי היא מסמלת את ההיפך המוחלט מהצלחה, והרי שבעולם של היום – כל הורה, מחנך ומורה לחיים מחדיר בנו שהצלחה היא הבסיס לכל דבר טוב בחיים.
לעזאזל, אנחנו אפילו מבדילים בסטאריוטיפיות מובהקת בין "לוזרים" לבין "ווינרים" – אם יש לו חברה כוסית, הוא ווינר. אם הוא שמן, הוא לוזר. אם יש לו עבודה טובה – ווינר. ואם הוא עדיין מחפש את עצמו, שנים אחרי השירות הצבאי – ובכן…לוזר.
לפעמים עד כדי כך שאנחנו מתעלמים מכל התכונות הטובות שקיימות באותם אנשים, ומתרכזים בעיקר בדברים שטחיים ובנאליים. דברים שקל לנו לשפוט בהינף יד – דברים שחונכנו עליהם במשך שנים, שראינו בסרטים, בסדרות וקראנו בספרים. דברים שמאפשרים להבדיל בין אוכלוסיית המצליחנים לבין אוכלוסיית הנכשלים – ושטומנים בחובם את ההבנה לאיזו מהקבוצות ירצה כל אדם להשתייך.
אבל אני חושב שזה לא נכון. לא הגיוני אפילו, להסתכל על כל אירוע בחייך כגוון שחור או לבן מוחלט. כאירוע של הצלחה או כישלון. האמת שהדבר היחיד שמסוגל להגדיר אירוע שכזה כך, היא התפיסה שלך אותו – כי כל אירוע חובה בתוכו גם אלמנטים של הצלחות בתחומים מסוימים, וכישלונות באחרים. וניתוח נכון שלו הוא שיאפשר לכל אדם, באשר הוא, להתקדם הלאה בחיים ולהשתפר לקראת הפעם הבאה.
צילום: (visualphotos.com)
אני סיימתי את הסמסטר הראשון שלי בתואר אותו בחרתי. תואר אשר היה נראה לי כה ברור, כה קסום, כה מוחלט – אשר לא העזתי לפקפק במידת ההתאמה שלו את צרכיי. הייתי בטוח שהוא יתאים לי כמו כפפה ליד – ומכאן שברגע בו הוא לא התאים לציפיותיי, היה הגיוני שאשבר. לא צלחתי את אחד המבחנים, לא משנה כמה ניסיתי. היה מדובר על מקצוע מחייב, מקצוע בסיסי באותו התואר – שבלעדיו אין התקדמות לשנה הבאה. ולמרות כל ניסיונותיי, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי כושל בו. והדבר העמיד אותי בצומת, שמעולם לא חשבתי שאצטרך לחוות שוב – הבלבול של ה"לפני".
מצאתי את עצמי מהרהר בכל קבלת ההחלטות שלי. האם עשיתי את הבחירה הנכונה. האם התואר, או האקדמיה בכלל, היא משהו שיושב עליי בול. ביום חמישי, כשקיבלתי את הבשורה, מצאתי את עצמי בסערת רגשות אדירה. מצב בו הייתי צריך לפרק את כל מגדל הקלפים שבניתי. להתחיל, שוב, מאפס. להתמודד עם הכישלון שלי – עד כמה כואב שיהיה העניין.
אך עם הזמן למדתי, שלהתייחס לדבר הזה כ"כישלון", זו דווקא טעות – משום שמדובר בהצלחה הגדולה ביותר של חיי האקדמיים. ניסיתי, חוויתי, ראיתי והרגשתי. למדתי באלו דברים אני שולט יותר, ובאלו פחות. למדתי אלו מקצועות מעניינים אותי. למדתי מה נדרש ממני לשנות על מנת להשיג את מטרותיי העתידיות ולמדתי עד כמה תובע ודורשני העולם האקדמי – ויותר מכל, עד כמה אני אוהב את ההרגשה שהוא משרה עליי. פתאום דווקא החולשה הגדולה ביותר שחשתי מזה זמן רב, הפכה לאחת החוזקות הגדולות ביותר שלי. ובמקום להסתגר בקונכייה ולסרב לצאת, להתמודד עם העולם שבחוץ – הרגשתי בטוח יותר מתמיד לעמוד מולו בראש מורם, משום שבסופו של דבר: "דלת שנסגרת, פירושה אחרת שנפתחת".
צילום: (visualphotos.com)
אז שוב, בני אדם לא אוהבים את המילה "כישלון" – אבל כל כישלון חובה בתוכו הצלחה של ממש. וכל עוד נדע להסתכל מעבר לאותם רבדים שטחיים, נבין שהנצחונות הגדולים והראוותניים ביותר של חיינו, למעשה טמונים בכל אותם רגעי משבר קטנים – אשר הוציאו אותנו, במילותיו של אברהם טל, "מחוזקים לעולם".
//קובי אייל