לעשות אותו

אנשים שואלים אותי: "למה את לא נוסעת לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה?"
ואני שומעת: "למה את לא חוסכת 50 אלף שקל ועובדת כמו חמור במשך שנה, בשביל לעשות משהו שאת לא באמת רוצה לעשות רק כדי שתוכלי להגיד שכמו כולם, עשית?"

זה היה הסטטוס שלי בפייסבוק, ובחיים בכלל, לפני חודשיים. לא הצלחתי להבין את הרדיפה המטורפת אחרי הטיול הנכסף. כולם סביבי קרעו את התחת, חיו בצנע, עבדו 25 שעות ביממה, העדיפו לאכול ולבלות כמה שפחות בחוץ בטענה שבקרוב, בטיול, זה ישתלם. רוב החברים שלי חלמו על הטיול הזה מהרגע שסיימנו את התיכון. הנופים, האנשים, החוויות, המקומות. כולם שאפו לראות כמה שיותר, להנות כמה שיותר.

ורק אני הייתי הילדה הקטנה בשמלה אדומה ו-2 צמות (או בג'ינס, טי-שירט ופן) שעומדת בצד ושואלת: "למה?"

"טיול אחרי צבא" זה החלום של כל מתגייס. אתה סופר את הימים עד השחרור, ומהרגע שהשתחררת אתה נכנס לעול חדש של עבדות לטובת הטיול הזה. זה מגניב ומהמם ומלהיב, אבל מה לגבי האנשים שזה לא מתאים להם? שעובדים וקורעים את התחת רק כדי להגיד "עשיתי". אנשים שנוסעים לחצי שנה, לחפש את עצמם, אבל אחרי חודש כבר מתים לחזור ומפחדים ממה שיגידו. אנשים שמעולם לא הרימו את הראש והסתכלו מהחלון במהלך נסיעה, אלא העדיפו לתקוע את העינים בתוך האייפון, ופתאום מתחילים לתכנן טראקים של מטיבי לכת. הולכים במסלולים בחוסר הנאה משווע, טורחים להצטלם בכל פוזה אפשרית, רק כדי שגם אתם תוכלו להגיד "כן, כשהייתי בארגנטינה אז בלה בלה בלה" למי אכפת?

קרחונים בארגנטינה (Alona)

כמובן שלא כולם כאלה, יש אנשים שהטיול הזה הוא באמת חלומם שלהם, שמאז ומעולם רק רצו לכבוש את האיגווסו ולאכול שוקולד בברילוצ'ה, להתקרחן בקרנבל בברזיל, לכבוש את חופי הודו וסרי לנקה ולתפוס גלים בקוסטה ריקה. אנשים שעבדו והשקיעו לטובת כל שקל בטיול הזה ולא מתחרטים לשנייה, כי ברגעים אלו ממש הם בהוסטל באמצע שומקום עם האנשים הכי אדירים בעולם, שרים "מכה אפורה" ויודעים שאלו הרגעים שצריך לנצור.

רגעים שצריך לנצור (מהפייסבוק של ירדן לפידות)

בזמן שכל החברים שלי עבדו מצאת עד צאת, אני חזרתי על מנטרה קבועה. "הטיול הזה לא בשבילי. לי מספיקות גיחות קצרות לאירופה. חוץ מזה, יש לי חבר בארץ שלא בא לי לעזוב לחצי שנה לטובת טיול שלא באמת בא לי לעשות, רק כדי להגיד "עשיתי". אני כבר רוצה להתחיל את חיי, לעבוד בעבודה שמתאימה לי ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה".

גיחות קצרות לאירופה

אבל אז הגיע המשבר האמיתי. התמונות ממרכז אמריקה. לפתע פתאום צצו על הפיד שלי עשרות תמונות של חופים מדהימים, ים כחול, חול לבן, קוקטיילים צבעוניים ומלא ציצים. הציצים פחות עניינו אותי, אבל כל השאר- גרם לי לבהות במסך ולהגיד "יאאאא..בא לי גםםםםם". בזמן שכל התמונות של הקרחונים בדרום אמריקה גרמו לי לרחם על האנשים שבקור, התמונות מהמרכז הוציאו לי את הנשמה והפכו אותי לירוקה מקנאה. החלטתי שגם אני רוצה, אבל אני רק צריכה את הפרטנר המושלם, שיצליח להכיל אותי במשך חודש וחצי של רביצה. כשה-BFF  שלי חזרה אחרי שנה מכבשהלנד (ניוזילנד) זה היה עניין של זמן עד שנקנה את הכרטיס.

אז כן, למרות ההתעקשות שלי שאין לי מה לחפש שם, ולמרות שאמרתי שאני רוצה להתחיל לבנות קריירה, החלטתי לטוס. לא כי חייב, לא כי צריך, לא כי "מה לא תעשי?!" אלא כי רציתי חופש, אבל בדרך שלי. אני טסה לחודש וחצי, כי זה מה שמתאים לי. אני טסה לחופים ולטיולים קצרים, כי זו מי שאני. אני טסה לקוקטיילים ולמלונות- כי זה מה שמעניין אותי.

אני אעשה את ה"טיול אחרי צבא", אבל בדרך שלי.

ולדואגים, שחושבים או שואלים אותי כל הזמן "ומה עם החבר?" זה חודש וחצי, הוא אפילו לא ישים לב שהלכתי.

// רוני שינקמן