לא קורה כאן שום דבר מיוחד. קורה כאן הכול בעצם וזה פשוט פשוט פשוט.
אני לוקחת את הגיטרה ושוב כמו תמיד, פורטת חזק את ארבעת האקורדים שאני מצליחה. השכנים מזהים שיר מוכר ומזמזמים איתי מבעד לקיר את 'אצלך בעולם'. את משתפרת מפעם לפעם, השכנים מפרגנים. אני משתפרת מפעם לפעם, במיוחד הפעם.
אנחנו שוכבים על "ספפה" של חול; הבטחתי לך שרב, אני מחייכת. אתה ממלמל משהו ציני ומהדק את המעיל לגוף. אין רוח, אין שמש, המצב סטטי, אבל הבטחתי לך שרב, אני מתעקשת ומגניבה לך נשיקות על הזרוע.
אני זוכרת לעצמי שבתות של שום דבר מיוחד, כשהשעמום התמקם עם כירבולית על ספה מקומטת ובהה בסדרות ישנות בזמן שהגז בישל סיר פתיתים תפלים. בחוץ דפקה רוח, בקומה מעל שרקה המיטה וכל שהתחשק לי היה להטביע את עצמי בטחינה גולמית ולנמנם עם בטריות. אני זוכרת לעצמי שבתות של כאילו, של ניסיונות להיחלץ מהטרנינג המעופש וללבוש על עצמי מצב-רוח עם קפוצ'ון. לצאת מהבית בכל מחיר ובכל מזג אוויר כדי להרוויח הליכה בטלה על הטיילת, מחוף אל חוף. היקום לא היה מקל על המוטיבציה אלא מזמן לי זוגות אוהבים בכל מעברי החצייה. והם היו חולפים מולי שלובי ידיים, צרובי כוונה, מחליפים גינונים של "חיים שלי" בין דילוג לדילוג. לא הייתה לי ברירה אלא להסתתר מאחורי משקפי שמש כהים ולהצניע קינאה. יותר נכון – צרות עין. וצר, כמה צר היה לי בלב.
והנה פתאום שבת אחרת. אתה ואני מתכרבלים בין בדלים של ציניות ומתמסרים בקצב תואם עם צלילי המטקות המכות. פינג של חיוך – פונג של נשימה – פינג של ריכוך – פונג של נשיפה. ומבעד לעננים נחשפת לה שמש, בהתאמה, גם שורה של מטוסים שוברת שתיקה. אני אומרת לך "יש לי מילים בראש". אתה שם לי יד על הגב ואני פורצת בכתיבה. זה רק נראה פה אפור.
ותקשיבו משהו – אני פותחת חלון כדי שכל השכנים ישמעו – תקשיבו! אני שולפת גיטרה, משחקת אותה סינגולדה או סרנגה או סמבוסק פיצה ומתחילה לנגן את 'לילה שקט' שהזכיר לי פעם הוא אחד ואת 'לבן על לבן' שהזכיר לי פעם הוא אחר ואת 'דני' שדווקא לא מזכיר לי אף אחד, אבל זה השיר היחיד שאני ממש מצליחה לנגן.
השכנים לא מוחאים לי כפיים אבל הם גם לא סוגרים את החלונות ואני מרביצה איזה סולו רציף של הצלחה, ממלמלת לעצמי 'ואיך שלא', מבינה שהגיע הזמן ללמוד עוד אקורדים.
העננות הכבדה מתפזרת… הבטחתי לך שרב, אני מישירה מבט וסופרת את הקמטוטים העדינים של העונג, אלה שהשמש צורבת בנו בפריטה. אתה נראה נינוח. זה הופך גם אותי לשקטה, ובבת אחת אני שוכחת את סיר הפתיתים ואת כירבולית השעמום ואת השבתות האלה שלא קרה בהן שום דבר מיוחד. אני עוצמת עיניים ומצמצמת את הרווח שביני ובינך. ברקע קולות של מטקות וצהלולים, של נקישות בקבוקים ונשיקות תפנוקים. אני מתפלרטטת באקסטזה של שרב, רק שלא ייגמר!
ואז פורטת Am – C – D – Em בפזמון חוזר.
//טל עזר