זה היה ערב קריר ועוז ליווה אותי לתחנת אוטובוס, הכרנו לפני כמה שעות במסיבה אצל ידיד משותף. הקליק היה כמעט מיידי.
תחומי עניין משותפים, ווייב זהה, היד שלו שנגעה בי כבדרך אגב שלחה זרמים אל כל הגוף שלי.
מצאתי את עצמי מסתכלת על העיניים הירוקות שלו ושוכחת מהבלאגן של החיים.
הלכנו זה לצד זה, המעיל שלו על הכתפיים שלי, חום בהיר ועם ריח אפטרשייב כל כך נעים.
"אז מה עם לימודים?", הוא שואל.
"לא יודעת עדיין, עוד לא סגורה על עצמי, ואתה?"
"האמת שאני מתחיל ללמוד בקרוב, משפטים".
"מגניב ובינתיים?"
אנחנו הולכים זה לצד זו והזרוע שלו סביבי, המגע שלו מצמרר אותי, הריח משכר אותי.
"מחפש עבודה, צריך לשלם על הלימודים איכשהו".
"קשה למצוא עבודה?"
"בקצב הזה אני אתחיל לעבוד בזנות".
"בתל ברוך?", אני שואלת ונועצת בו מבט שובב.
"יותר לכיוון של רמת אביב גימל, ככה 400 לשעה".
אני מסתכלת על אצבעותיי כמנסה לחשב.
"אני לא חושבת שאני יכולה להרשות לעצמי",
ומוסיפה מבט מתגרה וחיוך.
אני מביטה בעיניו בציפייה והוא מחייך.
אנחנו פוסעים בשתיקה את מעט המטרים לתחנת האוטובוס.
"לילה טוב מתוקה", הוא מצמיד אותי אליו בחיבוק, מעביר את ידיו על גבי, שולח עוד גל של צמרמורת, מנשק אותי על המצח.
באוטובוס רתחתי, עליו ועל עצמי.
לא הייתי מספיק ברורה?
אחרי כמה חודשים של אירועים שבהם לא עשיתי דבר חוץ מלנעוץ בעוז עיניים, להחליף איתו חיוכים, חיבוקים ובדיחות תוך כדי מגע אגבי, יזום על ידי או על ידו, גרמו לי לתהות בלב אם אני צריכה להביא לו מעטפה עם הכסף בצחוק, שאולי זה יחדד את הרמז. אולי אז הוא סוף סוף יבין שאני מעוניינת.
ענבל בחורה גבוהה, שחורת שיער, יפה, סטודנטית לארכיטקטורה, נכנסה לחבורה לאט לאט, אני אפילו לא זוכרת דרך מי היא הגיעה. ההרגשה הייתה שיום אחד לא הייתה ענבל וביום שלמחרת כן. מהר מאוד עוז וענבל הפכו לזוג.
שוב רתחתי על עצמי, רתחתי על עצמי ששמתי את עצמי על אש קטנה, שלא יזמתי, שלא חשבתי על זה שבחור כמוהו לא ישאר לבד להרבה זמן.
הזוגיות של עוז וענבל הייתה יציבה וסגורה, שהם ישבו יחד חולקים כורסה וסתם שענבל ישבה עליו עם רגליה הארוכות ושערה גלש סביבה, הייתה סביבם כמו חומה בלתי נראית ובלתי חדירה.
כשענבל עזבה אחרי חצי שנה, עוז ברח הכי רחוק שאפשר, עזב את לימודי המשפטים וטס לארצות הברית. במשך חודשיים הוא לא ענה לאף שיחה מהארץ, לא בטלפון, לא בסקייפ, לא בפייסבוק. האדמה בלעה את הבחור.
במשך חודשיים לא שמעתי ממנו, מדי פעם אחותו נידבה מעט מידע, שהתחיל לעבוד בעגלות, שטוב לו שם. ביקשתי ממנה שתמסור דרישת שלום, לא רציתי להלחיץ את עוז, בידיעה כמה מלחיצה אני יכולה להיות.
שלחתי לו הודעה בודדת "שיבוא לך לדבר, אתה מוזמן".
לאחר חודשיים של שתיקה,
הודעה בודדת:
"הכל טוב, לא לדאוג, בקרוב בארץ".
//יסמין רמון