באוטו, ביום שהלכנו לראות את הקבר המנצנץ והחדש שלך, נזכרנו במשפטים קבועים שלך וצחקנו. באותו רגע, נפל לי אסימון. אתה לא כאן וכל שנותר לנו הם זיכרונות ממך. תהיתי עוד כמה זמן זה ימשיך להיות סוריאליסטי בעיניי, שכל דיבור עליך נעשה בזמן עבר. והבנתי שזה בדיוק מה שקשה לי בכתיבה עליך.
זה מאוד לא נוח למישהי שמתיימרת להיות אישה של מילים, להיות במחסום כזה. יש מקרים שאני מצליחה בשני משפטים לדייק תחושה או סיטואציה, אך כרגע, אני מרגישה שגם אם היה לי את אוצר המילים העשיר בעולם, לא הייתי מצליחה "לתפוס" את מי שאתה, או את מה שעברנו.
בכל פעם שניגשתי לכתוב עליך, התחלתי כאילו אתה קורא ותוכל להגיב. המחשבות שלי לא משחררות. הרי אני יודעת שאתה מת. מוחקת. מנסה בכוח ובקושי רב לשנות את כל מה שאני כותבת עליך לעבר. לשנות את "אני אוהבת" ל"אהבתי" או "אותך "ל"הוא", זה כרגע בלתי אפשרי. זה לא שפעולת המחיקה או התיקון היא שקשה לי. זו ההדגשה של זה שאתה לא קיים יותר.
אני נזכרת ביום שנסענו לים בנהריה והצטלמנו. ובפעם ההיא שהתקשרתי אליך בוכה בתורנות בקו"ם והרגעת אותי. או כשהיית קורא לי בינתי ומתגאה בהישגים שלי. או ברגעים מהטיול שלנו באירופה. או כשקראת לי טלטול ועשית לי פו בבטן כשהייתי קטנה. ואת סשן החיבוק-נישוק-דיגדוג. והלילה טוב-חלומות פז-שינה מתוקה.
אני נזכרת איך היית מכסה אותי בחורף וסוגר את החלון שבחדר שלי כי פחדתי ממספריים. וכשנסענו לחתונה של הדס ותיקנת את האוטו עם פקק שעם וחתיכת צינור גומי. וכששיחקת איתנו כדורגל והיית עושה טריקים מגניבים ותמיד מצליח לשלוט בכדור. וכשנסענו בגיל עמל וקפצנו בבמפרים. או כשהיית מסיים את הגרעפסים שלך במשפטים קבועים, על אלו שבאו והלכו ולא אמרו מתי הם יחזרו. איפשהו, אני עדיין מחכה שתחזור. שכל הסרט הזה יתברר כמשהו משוגע שהמוח שלי המציא. זה גם ככה מרגיש כמו הזיה של המוח. מנותק. לא שלי.
אני נזכרת בנסיעה שלנו לרמב"ם בקיץ. איך שלקחנו אותך בכיסא גלגלים וזה נראה לי הזוי לחלוטין. לפעמים בדמיון אני רואה אותך שם הולך ואז נזכרת שדאגנו לך לכיסא מההתחלה. ואיך שאימא התעצבנה בשקט, והיה חסר איזה טופס מפגר ובזבזנו שם שעה מיותרת. וכשאימא בכתה לרגע אני חיכיתי אתך והיא נרגעה בצד וחזרה אלינו. ואיך שדחפו לך סוכריית מורפיום וחתמת על מלא מסמכים וקצת צחקת והתבדחת. וכל הסיטואציה הרגישה לי לא הגיונית.
זה ככה עדיין, כשאני עומדת מול הגופה שלך בחדר. וזה עדיין ככה כשאני עומדת ומסתכלת על הקבר הטרי שלך. וזה עדיין כשאני מסתכלת על המצבה עם כתב ידך. זה לא הגיוני. זה לא הגיוני שלא תיסע איתנו שוב לים. זה לא הגיוני שלא אראה אותך שוב יושב על כיסא הפלסטיק בחצר בבוקר שמשי של שבת. זה לא הגיוני שלא תראה את כל מה שקורה פה, שלא תהיה שותף לשיחות, לארוחות, להחלטות, לשינויים. זה לא נתפס שאתה לא יודע שלקחתי את רוב הדברים שלי מהבית שלכם, כי הכל משתנה בלעדיך. זה לא הגיוני שלא תהיה כאן לראות את כל זה.
זה לא הגיוני שאתה לא כאן.
זה לא הגיוני שהוא לא כאן.
// טל עוז