בחלונות דולקים נרות של חנוכה ואני בוהה בהם וחולמת על היום שבו אדליק נרות עם ילדיי. האור היפה שיוצרים הנרות מעורר בי תחושות של תקווה וצער, אלו מתערבבים זו בזו במערבולת של בלבול מתסכל. אני חורקת את שיניי ומעווה את פרצופי במתח. הצורך להדליק נר ולו פעם אחת ויחידה בחג הזה, גובר עליי. מדליקה ג'וינט במקום כדי להרגע, וכותבת. מנסה לכתוב פוסט אופטימי, פוסט על האור הפרטי שלי.
בד"כ אינני משתפת את הקוראים בתהליך הכתיבה שלי, אך עליי לספר לכם את האמת: אין לי מושג לאן לוקחות אותי הפעם האותיות שעל המקלדת, לא ברור לי מה הוא האור בחיי. קל לכתוב על העצב, קל לכתוב על הדיכאון, על הבדידות ועל הלב השבור אך קשה יותר להעלות את השמחה על הכתב, לתת לה במה מבלי לחשוש. במילים שעל הנייר החושך מנצח את האור. ובכל זאת, מנסה.
אני אדם חייכן ונעים מזג במהותי, למרות מצבי הרוח והעצבים המרוטים אני משתדלת להנעים תמיד את הזמן למי שנמצא בחברתי. בניגוד לרושם שאולי טעיתי ליצור, חיי אינם חיי יגון וצער, לא ברובם על כל פנים. חרף הקשיים הצלחתי ליצור לעצמי את הפינות השקטות והיפות שלי: עבודה, משפחה, ביוטי. מעולם לא קרה לי נס גלוי אך נסים קטנים קורים לי כל יום, אתמול למשל מצאתי חניה בתל אביב.
אני מתלהבת בקלות, מתאהבת בקלות, מתקרבת בקלות ונהנית מהרגע. אני נלחמת בקשיים ולפעמים מנצחת. אני חזקה, אני חכמה, אני טובת לב. אני אני ואין עוד אחת כמוני. אני עוד אגיע רחוק. אולי לא רחוק בעינכם, אבל בעולם התוכן והמושגים שלי אני אגיע רחוק מאד. פאק איט, אנשים, כבר הגעתי.
יש לי הורים קסומים ואחיות יפות וגוש פרווה קטן שכל אהבתה נתונה אליי. יש לי מקום לשים בו את הראש, במחיר ממש נוח ביחס לתל אביב וחשבון בנק פעיל ונעליים אדומות ואוטו.
יש לי חלומות ויש גם סיוטים ויש לי התבונה להבדיל בינהם ולשאוף להגשים את הנכונים. יש לי אומץ. אין לי בושה. יש לי בושה, אבל היא חיננית. אני לא אותו עלה נידף ברוח שפוחד מהצל של עצמו שהייתי פעם. אני עושה לעצמי. אני דואגת לעצמי. אני שמה את עצמי במקום ה(כמעט) ראשון.
אני אדם, אני אנושית. אני מאמינה. אני חוקרת. אני סקרנית. אני לא ותרנית. אני עומדת על שלי, אני אני. ואתם?
אני ענבל לוי. אני אישה. אני לוחמת. אני נותנת. אני לוקחת כשצריך. אני בוכה ותמיד מתרוממת. אני נשברת ונאספת כל פעם מחדש. אני בריאה. אני שלמה.
אני לוקחת את החיים בשתי ידיים. אני נהנית עד דמעות מללטף חתול. או כלב. אני מחבקת. אני מתחבקת. אני מנשקת ומתנשקת. אני נהנית. אני זורמת. אני שובבה ואמיתית וחברותית ומנחמת.
בחלונות דולקים נרות של חנוכה ואני בוהה בהם וחולמת על היום שבו אדליק נרות עם ילדיי. אני מכבה את הג'וינט שדעך בקור הזה של דצמבר , מסיימת לכתוב ומחייכת לעצמי חיוך רחב. התקווה והצער כבר לא מעורבבים זה בזה. הכל ברור עכשיו. הפנים משתחררות ולפתע ברור לי כמה אור יש בחיי. אני יוצאת לטיול בקור העז. מנוחמת, מחוזקת, מאמינה. שום דבר לא יעצור אותי עכשיו. לא הבדידות, לא העצב, לא הכיעור, לא הכעס, לא השנאה. נצחתי את היום הזה, נצחתי את החג הזה. אני נר בחושך. אני נס. איך בא לי סופגניה…
// ענבל לוי
הפוסט באתי חושך לגרש הופיע ראשון במה וזה