בכיתה ו' חיכיתי מחוץ לתזמורת שיבואו לאסוף אותי, ואיתי חיכה ילד אחר שלא הכרתי. הילד הזה הצחיק אותי נורא – הוא בצחוק הושיט אצבע בשביל לקבל טרמפ ממכוניות, וכשהן המשיכו לנסוע הוא רץ אחריהן וצעק: "תחזרו לפה!". ככה הכרתי את אחד מהחברים הוותיקים שלי.
שני ילדים, לא קשורים אחד לשני, מחכים לטרמפ ונהפכים לחברים. פשוט צירוף מקרים מטורף.
אבל צירוף המקרים הכי מטורף שהיה לי התרחש בכלל בניו זילנד.
בשמונה בבוקר עצרנו אני והקבוצה שטיילתי איתה בחניון, מילאנו מים והכנו חביתות על הגזייה באוטו. תכננו לבצע את טראק האייבל טזמן מספר ימים לפני, וסוף סוף הגיע היום. למזלנו, העננים החליטו להיות במקום אחר בניו זילנד, ויכולנו ליהנות מהשמיים הכחולים.
מדהים אותי לחשוב שאם היינו מגיעים דקה לפני או דקה אחרי לא הייתי מכיר אותך, הבחורה המדהימה והמעניינת ביותר שאי פעם הכרתי. אם לא היה מתאים לי ולשאר החבר'ה להכין ארוחת בוקר באותו חניון, או שהיינו מתחילים את הטראק מאוחר יותר, או בכלל נזרקים על איזה חוף ובוהים בכלבי ים מוטרדים על ידי שחפים, אז את ואני לא היינו מכירים לעולם.
אבל צירוף המקרים אכן התרחש. קרוב אלינו חנה ואן גדול, וממנו את יצאת עם מוצ'ילה ושני מקלות הליכה. הייתי די מופתע שרק את יצאת מהוואן, כי לפי הסטיקר על השמשה האחורית היו חסרים בעלך, שני ילדים וכלב. בדיעבד הבנתי שזה סתם רכב שקנית. בדיוק כשסיימת להתארגן, אנחנו התקדמנו לתחילת המסלול. בלי יותר מדי מחשבה שאלתי אותך אם את רוצה להצטרף אלינו, ואת ענית בלי יותר מדי מחשבה שכן.
החיבור בינינו היה מיידי – אותו הומור, אותו סלנג, אותה חיבה לטבע, לטוסטים, לטיולים ולבראוניז. היה קשה לי להאמין שמצאתי אותך בלי לחפש. מרגע לרגע הבנתי שאני בר מזל היום. אולי קיבלתי מתנת יום הולדת מאוחרת?
סיפרת לי על הקיאה, ציפור ידועה בניו זילנד הנעה בזוגות. בדרך כלל הקיאות נשארים בזוג עד שאחד מהם מת, ולכן, באופן מרגש ודי טרגי, אחרי כמה ימים עלול בן הזוג למות משברון לב. סיפרת לי שלפני כמה ימים ראית קיאה בודדה חגה במעגלים בחוסר נחת מעל צמרות העצים. היא לא נרגעה עד שבן זוגה חבר אליה, ורק אז חזר הזוג לדאות בשלווה.
בערב, אחרי שביקשתי ממך מיליון פעמים להגיד "שטרודל", התחלתי להכין פסטה בסיר. את שאלת אם אני מעוניין להשתמש גם ב־Pot שלך. שאלתי אותך אם ככה את, מציעה לכל מי שהכרת יום אחד להשתמש לך ב-Pot, וזה די הכעיס אותי. אמרת לי שלא, ושאני הראשון שאת סומכת עליו אתו. נראה לי שזו הפסטה הכי טובה שהכנתי.
למחרת, אני ושאר הקבוצה היינו צריכים לחזור לתחילת הטראק, כפי שתכננו. את תכננת מראש להמשיך לכל אורך רצועת החוף. ברגע שנפרדנו, הרגשתי את הצביטה הקטנה הזו בלב, זו שאומרת בשפת הרגש "שוב פישלת, יא טמבל". נעלמת לי מהעיניים וזה גרם לי לנוע בחוסר נחת. חבל שאני לא יכול לעזוב הכול ולהצטרף אלייך במסע.
בהיתי בך ממשיכה ללכת לאורך קו החוף ואמרתי בגילוי לב, "אני כבר מתגעגע אליה". שאר הקבוצה ידעה להגיד בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע, "שתוק ותכין פסטה".
איפשהו בעולם זוג קיאות הופרדו בגלל הנסיבות. המצב בשבילן כרגע לא אידיאלי – קצת חשוך, די מלחיץ ובעיקר בודד. אבל אני לא דואג, כי הפעם זה לא יהיה צירוף מקרים – בקרוב הן יתאחדו, ואז יחזרו לדאות יחדיו בשלווה.
// דין בן יצחק
הפוסט לדאות יחד בשלווה הופיע ראשון במה וזה