את (דברים שכתבתי לך)

נשימה:

הנה שוב הגיע זמן השינה והמיטה שלי ריקה, כל כך עירומה, כאילו נמאס לה מלחכות לך, אפילו מצעים אין עליה, ריקה וחיוורת.
אני רוצה לעטוף אותה בסדינים חדשים ואז תיכנסי למיטה, תזחלי מתחת לשמיכות ותתגלגלי לאורכה, בין הכריות, תעבירי את הריח שלך לכל פינה שיישאר איתי גם אחרי שתלכי.

ואני אגש למיטה אחזיק את הכרית שלך ואשאף אותך לריאותי, אשמור אותך מתחת לבית החזה ולא אשחרר- אתן לך להיספג בדמי ולהתפזר בגופי, בכל תא ותא. והחמצן הנושא את שובלך יספק לי את האנרגיה הדרושה לעבור עוד יום ועוד לילה בלעדייך.

הריח הוא אחד מהאיזורים הקדומים והמפותחים ביותר שקיימים אצלינו במערכת גוף האדם, ריח הוא משיכה אמיתית, הוא מפעיל את ההורמונים והכימיקלים הנכונים כדי שאדע שאני מכור אלייך. אנחנו סומכים יותר מדי על העיניים והן יכולות להטעות אותנו בקלות, על העיניים אפשר לעבוד, אפשר ליצור אשליה, אך האף לא מתרגש מן ההילה המדומיינת, הוא כאן כדי להריח וגם מתחת למעטה מיני בשמים וסרחונות אחרים, הוא יודע לזהות מתי היא "הזאת".
ועכשיו, אני רוצה להריח אותך, לעצום את העיניים ולהסניף, להתמכר-
אלייך.

שביל הבריחה:

את חוזרת מן המקלחת הזריזה שעשית, כרגיל- שערך אסוף למעלה ואת גופך מכסה מגבת שאוספת את טיפות המים הסוררות שעדיין לא נספגו. אני מוריד ממך את המגבת ונותן לטיפות לזלוג ולסמן בשבילים דקים את קימורי גופך. מתמקד בטיפה אחת שעושה את דרכה מעורפך ומתעקלת על גבך, צוברת תאוצה על מנת להתגבר על קימור העכוז, שם היא נעמדת לשנייה מנסה להתכונן לצניחה חופשית אל עבר הרצפה, אך אני מציל אותה ממגעו הקר של האריח ואוסף אותה לפי החם, אני שותה אותה.

וכך טיפה אחר טיפה, מלקק את שביליהן בקצה הלשון, המים שלך מחיים אותי, לאורך עמוד השדרה, חוליה אחר חוליה, שקע אחר שקע בדרך למעלה, כי כך מערכת היחסים שלנו מתנהלת, כל הזמן בדרך למעלה, כשאני מגיע לעורף שנינו כבר בטירוף חושים, את רוצה להסתובב אלי אך אני עדיין צמא לך, שואף את כל אותן טיפות שמכירות רק את הדרך למטה.
הרווית את צמאוני.

מתוך istockphoto

על חלל ועל בכלל:

לכל אחד יש את השיר שלו. לכל אחד יש את המאפיינים שלו, את העדפות שלו, את צורת הכתיבה המיוחדת רק לו, את היתרונות וגם החסרונות.

מה שמשותף כרגע לשנינו היא הכמיהה לחוות רגע אחד משותף, אותו רגע מזוקק שגורם לך להתחרפן על בן/בת הזוג.
להיות איתך בכל רגע ואם אי אפשר אז לרצות להיות איתך, לוותר קצת על עצמי וחלקים ממני כדי לתת לך מקום בתוכי. לראות אותך בולטת מתוך כל תמונה שהעין שלי קולטת, להיות מוקסם מכל מילה, מבט, טון, עווית. לאהוב את אותם פגמים קטנים שהופכים את הכל להרבה יותר מושלם ושלם.

להיות בזוג זה לא נוצץ כמו הכוכבים בשמיים, ולא מושלם וסכריני כמו עוד הפקה הוליוודית באולפנים שהתפאורה בהם היא בסך הכל קרטונים ללא שום דבר מאחוריהם, ללא עומק.
השלמות בחוסר השלמות וקבלתו היא היא מהות הזוגיות הטובה.

בקיצור, אם אפשר לתמצת למשפט אחד את כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא יסתכם בזה שאני מחורפן עלייך ברמות על חלל, ברמות אינטרגלקטיות שחוצות מימדים של זמן, מרחב ומקום.
במימד של רגש.

מרחק:

לצידי מונח שעון חול, כבר מספר ימים שגרגריו נופלים באיטיות מרגיזה. גרגר אחר גרגר צונחים הם אל תחתית הערימה, בונים בכל רגע הווה חדש. העתיד של הגרגר מאוד ברור, כל תפקידו מסתכם בפעולה אחת פשוטה לעבור ממקום גבוה למקום נמוך.
מה העתיד שלנו?
כל גרגר שממלא את תפקידו במסירות מעלה אותי עוד קצת למעלה.
גרגר אחר גרגר הם יורדים ואני עולה,
הם צונחים ואני מתרומם,
הם יודעים את הוויתם ואני מקווה את עתידנו.
גרגר אחר גרגר אני מתקרב אלייך,
לחום גופך,
לזיו פנייך,
לשדייך הזקורים,
לידייך העוטפות,
לרגלייך החושקות.
לליבך.
אני גרגר אחד יותר קרוב.

// מורן כהן

הפוסט את (דברים שכתבתי לך) הופיע ראשון במה וזה