מוסיקה זה כיף. כן כן, זאת לא חדשה מרעישה, בסך הכול מדובר בעובדה הברורה לכל שלא מחדשת שום דבר, אבל זה פשוט ככה. אפילו בלי לשאול, אני בטוחה שתסכימו. מבחינתי שירים הם זיכרונות. סימני דרך מופלאים שיכולים לספר על הסודות הכי כמוסים, לגלות את הרגשות הכי אפלים. להפוך אותנו לשקופים מעט.
מוסיקה מחברת בין זיכרונות לתווים היא מוסיפה צבעים לסיטואציות, משלבת בין מילים לרגעים מיוחדים. היא שפה בינלאומית.
כל אחד יכול למצוא את החיבור שלו מבין מבחר הסגנונות השונים והמקצבים המגוונים. להקשיב ולהתאהב, למצוא שיר מיוחד, לפחות אחד. כזה שהוא אוהב, אחד שהוא לא מסוגל לשמוע ויש את השיר הזה שמרגש עד כדי דמעות.
תמיד אני מעדיפה מוזיקה ברקע אם זה בעבודה, בהליכה, בבית, באוטו או בפאב. בכל מקום שהוא. לא תמיד ידוע מה יהיה השיר הבא בפלייליסט של היומיום, איזה שיר ישמיעו עכשיו ברדיו? מה הדיג'יי בחר או מה עלה בגורל של הרשימה האינסופית במערכת האוטומטית. אי אפשר לדעת איזה זיכרון הולך לעלות ממש בקרוב.
בדיוק ככה הוא הפתיע אותי, המרגש הזה. הייתי בעוד יום שיגרתי בעבודה, כרגיל ישבתי ליד השולחן, מול המחשב והרדיו ברקע. ואז התנגן השיר הזה. בלי שום הכנה מוקדמת, נבחר אחד שנמצא באוסף המיוחדים שלי, כזה שגורם לדמעות להתאסף בקצה העין ומזכיר ללב עד כמה שהוא מתגעגע.
כשהשיר הזה מתנגן ברדיו אז העולם עוצר מלכת לכמה רגעים. החלל דומם מבחינתי לחמש דקות ועשרים ושש שניות. המחשבות שבדרך כלל סגורות בקופסאות סגולות, מורשות להתרוצץ בחופשיות, רק לזמן הזה. אני נותנת לגעגוע להציף אותי. נותנת לעצמי להרגיש את המילים ואת המשמעות המיוחדת שלהן עבורי. כל כך הרבה חוויות משותפות עוברות אל מול עיניי ומתנגשות עם כל החוויות שתמיד יהיו חסרות, ולא יוכלו להתקיים לעולם.
כשהשיר הזה מתנגן ברדיו אני יוצאת לטיול בנבכי הזיכרון, אי שם בין חיוך לדמעה אני מבינה, למרות הכול, כמה מזל יש לי שאני יכולה לטייל בין כל החוויות האלה. אני יכולה להיזכר במילים מלאות האמת ובכנות הבלתי נדלית.
צילום: איציק יצחק
כשהשיר הזה מתנגן ברדיו אני כבר לא בוכה, אולי בגלל שבכל נסיעה באוטו אני שומעת אותו בלופ ובכל פעם שהוא עולה במקרה בפלייליסט של האייפון, אני משמיעה אותו לפחות פעמיים. אולי בגלל שכבר בכיתי ים או לפחות אגם וכבר אי אפשר.
כשמנגנים את השיר הזה ברדיו אני מרגישה שזה סימן שנועד במיוחד בשבילי, כי מי מנגן את השיר הזה בכלל? הוא ישן ולא אופנתי, הוא לא מככב ברשימת הכוכבים של גלגלצ והוא נכתב בכלל הרבה לפני שנולדתי. כזה הוא, השיר שברשימת המיוחדים שלי.
כשמנגנים את השיר הזה ברדיו אז המחשבות ממשיכות ללוות אותי עוד הרבה אחרי שהוא נגמר והגעגוע הזה שמודחק בפינה של הלב מתפרץ ומתמקם אל מול העיניים.
עברו הדקות וחלפה הדממה, הרדיו מיד עבר לשיר הבא. שיר שלוקח אותי למסע אל אהבה מיוחדת במינה. גורם לחיוך רחב להתפשט על פניי, כזה שמשכיח את הדמעות. הוא בכל פעם גורם לי להתאהב, גם עכשיו. ואז הוא נגמר, בחזרה לשגרה. אני מנגבת דמעה שנפלה לה לאורך הלחי, לא יודעת אם היא שייכת לצחוק או שייכת לבכי. אני ממשיכה בשלי ועדיין מקשיבה, אז מה יהיה הזיכרון הבא?
//אדוה ישראל