חשבתי הרבה על הודו, כאילו הנשמה דורשת ממני להגיע לשם ולא תרפה עד שזה יקרה. אז התחלתי בעבודה מרובה ותכנונים, ותוך שנייה זה כבר הגיע. אפילו יש כאלה שאומרים שהרגעים שלפני והציפייה לעתים טובים יותר מהטיול עצמו. אני לא כל כך יודע על מה הם מדברים.
אני פוקח את העיניים ואין לי מושג מה השעה. לשנייה לא ידעתי איפה אני בכלל. היתוש שישן לידי הלילה הזכיר לי בדרכו שלו. הוא אפילו העלה לי חיוך קטן, אבל אל תספרו לו. פותח את המים. הברז המקרטע שמאיים לשבוק חיים בכל רגע לא מרתיע אותי. הוא לטובתי היום. יוצא החוצה ואומר שלום לבעלת ההוסטל. היא מחייכת, לא צריכה יותר מדי. המוח שלי התקשה לקבל את זה בהתחלה, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
יש משהו באוויר כאן. אין להם משכורות עתק, לבוש מהודר או רצון להיות הטובים ביותר, לא בכל דרך בכל אופן. מה שיש להם בשפע זה שמחת חיים. בדיוק מה שחיפשתי. ללמוד ולהעניק ללב שלי שיעור נכבד. שילווה אותי גם שנים ארוכות בארץ, בזמנים אפלים, אחרי שאשכח מעט את המקום המופלא הזה. שלא תטעו, אני בהחלט מבין שאלו לא החיים האמיתיים. עבדתי קשה בכדי להגיע לחלום הזה. הוא שלי כרגע. אז אני לוקח אותו בשתי ידיים ומפיק ממנו את המיטב.
אחרי ישיבת פרלמנט ארוכה ב"סמי בורקס" אנחנו מחליטים ללכת לכפר הסמוך, אבל תוך כדי התארגנות בהוסטל שינינו כיוון והחלטנו ללכת למקום אחר. החלטות של הרגע, ומציאות טהורה. אתה פשוט יכול להיות מי שבא לך, באיזה זמן שאתה רוצה. אם במקרה לא יתחשק לך, תמיד יש לך מקום אחר. הגענו לפולגה והתאכסנו בהוסטל נחמד. הייתה שם חבורה נפלאה שרק העצימה את החוויה. יצאנו כולנו למסיבה ביער הפיות. השם היה מפוצץ ושאלתי את עצמי כמה כבר הוא יכול לשדר משהו מהאגדות.
לפנות בוקר, אני מסתכל למעלה על העצים העצומים שאני נמצא ביניהם, מוזיקה טובה והמון חיוכים באוויר. חיוכים של אנשים שפוזרה מעליהם אבקת פיות עם ניחוחות של קארי הודי. מסביבי חברים טובים שלא יכולתי לחלום על אחרים. נכנס לטראנס של הגוף שרק האנשים שלידי יכולים להבין אותו. אני יוצא לשנייה מהגוף שרוקד לו ברחבה ומחייך לכולם. מסתכל על כולם באיטיות שרוצה לזכור כל שנייה שמתרחשת, ולא כל כך מאמין שאני נמצא בכלל בסיטואציה כזאת. מישהו אקראי מחבק אותי מאחור באהבה נקייה, מחזיר אותי לבחור שנהנה שם ברחבה.
לקראת סוף הטיול הבנתי איפה אני נמצא באמת. חגגתי לראשונה יום הולדת בגולה. לעולם לא חשבתי שאנשים כל כך נפלאים יעטפו אותי באהבה כזו גדולה, בכל הטוב הזה שיש להודו להציע. התחלתי להביט קצת שונה מבעבר, על כל דבר אפשרי. למחרת, אחרי ארוחת צהריים מאוחרת, אני והחברים החלטנו לצאת יחד ולראות את השקיעה. וכך עשינו. כל אחד מצויד בנפש נקייה, אופנוע ולא שום דבר אחר. כי הכול אפשרי בהודו. צחוק מתגלגל תפס מקום נהדר ליד הצבעים הוורודים־כתומים ששטפו לנו את העיניים, לצד אנשים שלא אשכח לעולם.
ליד עמוד תאורה ישן היה דבוק סטיקר בכחול דהוי שאמר הכל בפשטות:
״איזה כיף שכיף?״
// מאור רביע
הפוסט סאב קוץ' מילגה הופיע ראשון במה וזה