היא לא אני. והיא בטח גם לא את. אבל שתינו מכירות אותה, את אותה אחת שמוציאה את כל המרכיבים מהמנה ומשאירה רק את החסה. למרות שזה ממש לא נוח לאכול חסה והרבה יותר נוח לאכול רביולי. אבל רביולי זה בצק. וגם תפוחי אדמה. זה אסור.
זאת גם אותה סיבה שהיא לא שותה וודקה, או כל משקה אלכוהולי אחר, גם לא קוקטיילים צבעוניים כי זה מלא בסירופים, וסירופים מלאים בסוכר. וממש לא בירה, או משהו עם גזים, כי זה מנפח. אבל קולה זירו מותר לה פעם ב… כי זה בלי סוכר. ומה זה משנה אם זה חרא של משקה שיהרוס לה את כל התאים בגוף, יגרום לפיצוץ פנימי שהיא לא תדע עליו עד שאחרי חצי שנה היא תקלוט שכבר אין לה מחזור אבל לא תלך לבדוק את זה, כי היא תחשוב שהוא יגיע לבד, או שהיא בהיריון. אבל ממי? ואיך זה הגיוני שהיא כבר בחודש שישי ואין לה בטן? אז מה זה יכול להיות?
ומבפנים יהיה ריח רע באמת, קצת כמו הריח של השמרים השרופים כשחולפים ליד המפעל של טמפו. היא תסווה את זה בלפחות חמישה שפריצים של בושם יוקרתי, כמו שהם שמו עוד אלומיניום מסביב למפעל כדי שאף אחד לא יריח. היא תלך ברחוב ותתענג על ריחות של מאפים וסופגניות ועוגות וקרואסונים ותגיד שהיא לא רעבה, אבל הצליל של שבירת הבגט עושה לה אורגזמה פי מאה ממה שהבחור ההוא מהבר שהתחיל איתה גרם לה בלילה. טוב, הוא לגמרי לא ידע מה הוא עושה, והיא לגמרי לא יודעת מה היא עושה עם החיים שלה. לפחות היא לא בהיריון ממנו.
ומה בסה"כ היא רוצה? בשביל מה היא מתאמצת? היא רק רוצה להיות יפה. אבל הבחורה היפה באמת היא אותה אחת שאתה רואה מבעד לוויטרינה של מסעדה ב־2 בלילה, כשאתה חוזר מאיזו בירה בפאב שלא היה בו כמעט אף אחד, והיא עם חיוך שבע מפסטה, עם כל הרוטב מרוח על הפרצוף ועל החולצה הלבנה.
// עדן אשלי
הפוסט הבחורה ששתתה מסיר שומנים כדי לרזות הופיע ראשון במה וזה