הבטן שלי מקרקרת, מפיצה רעשים שאני מנסה להסתיר באמצעות שיעול מאולץ. חברה שלי מציעה לי לחלוק איתה סלט קינואה ואני מסכימה בחצי רצון. שתי כפות לאחר שהחלה לאכול היא מצהירה: "יואו התפוצצתי". העיניים שלי מצטצמצות, מקנאות בתחושת השובע לכאורה של חברתי, מביטות בשארית הצלחת ומבינות, בצער רב, שזה לא הולך לדגדג לי.
שעה וחצי אחר כך, אני תוקעת שתי פרוסות לחם (קל, אלא מה. עדיין בשליטה עצמית) עם גבינה מעל הכיור, מקללת את אותה חברה בקול רם (השכן כבר נתן לי מבט של "שמישהו יאשפז אותה כבר"), מרגיעה את הרעב כדי ללכת לישון.
מי אתן, בחורות ששוכחות לאכול צהריים? אתן יכולות להסביר לי במילים פשוטות, מהו התהליך הפיזי שאתן עוברות בו שכחתן להיות רעבות? תסבירו לי איך אתן חולקות עם חברה שני טאפאסים ולא מסיימות אותם, ואפילו פותחות כפתור כי "הבטן ממש התנפחה" אחרי הפירור שאכלתן? מה, כל פעם שתגידו לי "את לא מבינה כמה אכלתי היום!" המחשבה היחידה שתעלה לי לראש היא "אוויר! אוויר! את לא מבינה כמה אוויר אכלתי היום! יש לך מושג כמה קלוריות יש ב100 גרם?".
יוצאת להוריד את הפיתה מהצהריים
כמה פעמים כבר ניסיתי לעצור הכל, להתאמץ ממש ממש ממש חזק, לעצום עיניים במחשבה שאולי אם אני ממש ארצה- אני אפסיק להיות רעבה? פעם אפילו אמרתי לעצמי שאני יכולה לפתח בקלות הפרעת אכילה כלשהי (הסיכויים לטובתי, סטטיסטית), אבל הקיבה שלי ירקה לי בפרצוף וצחקה "מה את חושבת שאת עושה, גברת?" ותוך דקות חזר הרעב הארור. מי אני שאגיד לא לפיתה על הגז (תשובה, תשאיר לנו קצת, טוב נשמה?)?
בתמונה: פיתה. עם בננה. מקורמלת. וכן קצת שוקולד.
העולם נחצה לנשים כמוני, שאוהבות מזון וגם אשכרה מכניסות את רובו לפה, לועסות אותו ומשלימות תהליך עיכול במלואו. ולחצי השני, שאיכשהו מצליח להתקיים ללא אנרגיה ממשית שנכנסת לגוף. או נכנסת ונשארת בו- יותר נכון.
קטונתי מלהבין את התעלומה הזו, אם מדובר בכח רצון ורמת שליטה עצמית של רקדן בלט בבולשוי, הטירוף שהמדיה גורמת ומביאה להרעבה עצמית קולקטיבית, או שמא אלו באמת גנים נדירים של מחסור בתחושת רעב וקיבה דקיקה במיוחד (כן ביץ', תאכלי המבורגר כל יום ותישארי מידה אפס, למה לא).
מתוך http://weknowmemes.com/
אני חושבת שרוב הבחורים יסכימו איתי, שהרבה יותר מושך בעיניהם בחורה שאוכלת לידם, ואפילו מרגישה לגמרי סבבה עם זה (ולא, סלט קינואה לא נחשב). זה דבר טבעי, ממש כמו – נגיד – לנשום.
אז החלטתי לנשום לרווחה, עד אשר הכפתור בג'ינס יתריע לי על נשימה עמוקה מדי, ועד אז… אמשיך לקלל (אולי הפעם בשקט), מעל הכיור.
// לילך דהן
הפוסט ירוקה מקינואה הופיע ראשון במה וזה