הייתי כאן פעם. זה מרגיש כאילו זה היה בגלגול אחר. הייתי אז פקעת שעירה שהפכה לזחל קטן. זחל שלמד להתהפך על הבטן, ועל הגב, שלמד לזחול ואז ללכת, שלמד למלמל ואז בלי לשים לב, להתחיל גם לדבר. אבל האמת היא שאני לא זוכר מאז כמעט דבר, לפחות לא לפני שנהייתי פרפר.
צילום: יניב פליישר
פרפרים בבטן, ואז אני נכנס אל החלל הקטן, שנראה כאילו גרים בו שבעה גמדים ונסיכה שטרם התעוררה, ריח הבישולים עושה את דרכו אל אפי. כיסאות ושולחנות שנבנו למידות קטנות עמדו במרכז החדר ומעט צעצועים היו פזורים על הרצפה. זה הרגיש כאילו זה לא מקום בו מבוגרים צריכים להיות. הרגשתי פולש, גוליבר מזוקן והיפסטרי, ממושקף, עם נעליים מחודדות, שבכל צעד כמו השאירו עקבות על שטיח שלא נועד להן.
התיישבתי בכיסא הקטן בפינת החדר בזמן שהגנן קיבל כל ילד. הם שמחו להגיע לכאן, לא יודע למה, זה מעט הפתיע אותי. הקלות שבה הם נפרדו מהוריהם, המהירות בה הם מצאו להם עיסוק, הפשטות בה הם התחילו לתקשר אחד עם השני – פשוט הפליאו אותי.
הם בגיל הזה בו הם לא יזכרו דבר, מוחותיהם הקטנים עסוקים כל הזמן בלהכיל ולעבד חוויות חדשות, מפגשים, מילים, סיפורים, תחושות. אין להם עבר, אין להם עתיד – רק הווה. רק הוויה.
רק בעוד כמה שנים אולי הם יצליחו להרכיב זיכרון ויזואלי ברור, אך החוויה של הרגעים האלה תיחרט על נפשם לנצח. בגיל הזה הם נהיים ה"אני" שלהם. את ניצני האישיות שלהם אפשר לראות כמעט בבירור, אני נזהר לא להכניס אותן לתבניות מוגדרות כמו שאני עושה עם מבוגרים. זה כמעט מתבקש ובלתי נמנע, אך אני מזכיר לעצמי שאני צופה פה ביהלומים קטנים. יהלומים שבכל יום עד יום מותם, יעטפו בשכבות של עפר, של מגננות, של פחדים, של ציפיות עצמיות שלהם מעצמם, של ציפיות של אחרים מהם, של החלומות שלהם, של החברה בה הם יגדלו, של החינוך שהם יקבלו בבית וכאן, ובבית הספר. ובעצם, מי אני שאנסה לחנך אותם?
כשהתחלתי ללמוד חינוך ניסיתי לרכז את כל כוחותיי בלזקק זיכרונות ורגעים הכי ראשוניים שלי. עלו לי תמונות קטנות, מעט מאוד סיטואציות, מפגשים בלי זמן מוגדר. נזכרתי בארגז החול, בשעת ריכוז אחת, בחצר המשחקים, נזכרתי איך באחד הימים נשכתי את אחד הילדים מרוב עצבים, נזכרתי שנתנו לי צ'לו (כן, ילד בן חמש עם צ'לו כמעט כפול מגודלו), נזכרתי בביתן הצהוב והאדום. אך לרוב היו אלה תמונות קטנות, לא זיכרונות בהירים.
לפני כמה ימים נסעתי עם חברי הטוב, שגם לומד איתי. דיברנו על משהו לא קשור ופתאום עצרתי אותו ואמרתי לו: "וואי, קפץ לי זיכרון עכשיו", "אני זוכר שידת מגירות ענקית ואת המגירה שלי – שהייתה רק שלי".
חשבתי על כך כמה ימים ואז זה הכה בי: בגלגול הזה שלי בגן, אני שידת המגירות הזו. אני צריך למצוא בי מגירה אחת לכל ילד, להכניס לתוכה את הזיכרונות של כל אחד ואחת מהם, למלא אותה בציורים שלהם, במשפטים הקטנים שהם אומרים, בקסם שהם מהלכים על העולם הזה.
בהקדמה לספר, "התינוק החושב", שקראתי לאחרונה טוענת אליסון גופניק שילדים הם לא "אנשים קטנים", הם שלב שונה באבולוציה שלנו כבני אדם. הם גלמים שטרם נהפכו לפרפרים. חשבתי לעצמי, בעצם זה הפוך לגמרי. ילד נולד פרפר ועם השנים הופך לגולם ככל שהוא מתבגר.
ואני, תפקידי? פשוט לתת לפרפר הזה לעוף.
// טל פליישר
הפוסט היום הראשון שלי בגן הופיע ראשון במה וזה