זהו.
נשימת אנחה.
עולה על הרכבת האחרונה אל עבר האזרחות.
(כאילו, נוהגת. על טויוטה. אבל זרמו עם המטאפורה טוב?)
מזדכה על הדברים האחרונים בקיטבג שכבר התמלא אבק.
–אה רגע, שיט, אין קיטבג.
למען האמת לא ראיתי אותו מאז הטירונות. כל 100 הימים האחרונים אמרתי לעצמי ״מחר אני אהפוך את המחסן ואמצא אותו״. זה היה ממש רגע לפני שאמרתי לעצמי ״מחר אני שוב אתחיל לספור קלוריות״.
אבל לא מצאתי. וכמו שהאמא הספק-רומניה–ספק-פולניה שלי אומרת ״אם לא מצאת כנראה שלא ממש חיפשת״. חשוב להקשיב לאמא… אמא יודעת מה היא אומרת.
אבל טוב נו. יהיה בסדר.
אם תאמין שיהיה בסדר אז יהיה.
ואני באמת אומרת את זה מניסיון וגם כי לא מזמן קראתי את ״הסוד״ ואני עוד קצת מתלהבת. (טוב נו, 35 עמודים מהספר. זה די חוזר על עצמו, ויש לי בעיה עם דברים שחוזרים על עצמם, וגם עם תנועות מונוטוניות).
כמו אז כשהתעוררתי מאוחר ופספסתי את האוטובוס לרכבת, אבל כל הרכבות התעכבו. או כשלא למדתי למבחן באנגלית והוא בדיוק התבטל. זאת מן שיטה של עצלנים לבדוק את הגבולות של היקום בכמה הוא מוכן לעזור לך. בשבילי זאת תמיד הייתה שיטה לבדוק אם יש לי כוחות על.
בתכל׳ס אפשר להבין אותי.
והנה, עשיתי זאת. עברתי שנתיים מלאות באותו מקום, באותו תפקיד. זה אולי נשמע לגיטימי. אבל שום דבר לא מובן מאליו. במיוחד לא בשבילי.
הילדה משוהם שלא מתמידה בשום דבר. הילדה שלא הצליחה להחליט אם בא לה בלט או ג׳אז? היפהופ או מודרני? גיטרה או אורגן? התעמלות אומנותית או התעמלות קרקע?
הילדה שלא הצליחה לעבוד באותו מקום עבודה יותר מחמישה חודשים בלי להשתעמם. הילדה שרק שומעת את המילה ״שעמום״ והרגליים שלה מתחילות ללכת מעצמן.
ולחשוב שעד לפני שבוע הייתי הילדה שצעקה ״עד מתי״.
עד מתי סינג׳ורים? עד מתי מש״קית נייר, גריסה, מטבח, רס״ר, ש״ג, ועוד? עד מתי משפטים כמו ״זה נכון שבגלל שאת מש״קית ת״ש את יכולה להוציא לעצמך תש99?״ ו/או ״נו את משקית תש תסדרי לעצמך איזו מיוחדת״ ו/או ״איך זה עובד- גם למשקיות ת״ש יש משקית ת״ש?״
עד מתי לנסות להוציא גימלים ואז להרגיש לא נעים ולחשוב ״טוב נו אולי ד״ר ולדימיר צודק וזה דבר טוב שאני לא גוססת״
עד מתי??
ע–ד עכשיו.
ואם יש משהו שלמדתי בשירות הזה זה כמה מזל יש לי. הכל יחסי כמובן, אבל באופן כללי יש לי כל כך הרבה מזל. ארגזים של מזל. ואני כל כך שמחה ומעריכה שהשירות הזה והתפקיד הזה נתן לי את העיניים לראות את זה. וללמוד לקחת דברים בפרופורציות.
כי לא כל אחד מסוגל לראות את זה.
ואני מאושרת שניתנה לי ההזדמנות לתת. לתת, וגם לקבל בחזרה כל כך הרבה. ולא, זאת לא קלישאה.
אז תודה לכל מי שלקח חלק בשירות המשמעותי.
I had a blast.
– אה והקיטבג? גם מזה יצאתי בזול.
// הילה גבאי