חודש נובמבר חזר אליי, ואיתו המלאכה הקבועה: במשך 12 שנים אני סורגת בחודש זה סוודר כחול. אני ממשיכה לסרוג, אפילו שהמפרקים מקשים עליי בכל שנה שעוברת (אני מאשימה את גילי המופלג) הסריגה מנקה לי את הראש – היא מזכירה לי תקופות חמימות שלך ושלי: קניית הבית הראשון שלנו כזוג נשוי, כל לידות הילדים שלנו היו בנובמבר, וכמובן, הדייט הראשון.
בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שיצאנו יחד: סרגתי לך סוודר, להתחמם מפני הקור המתגנב של נובמבר. עקצת אותי שאדום זה לא הצבע שלך, ובחיוך שובב הוספת שאתה מעדיף את הצבע הכחול. למרות הצבע, הסוודר עדיין חימם אותך, ומאותו יום לא הפסקת לחמם את ליבי.
מתוך istockphoto
עד לתקופה האחרונה שלך.
זה התחיל בהתקף הלב. ככה הוא התגנב, בדיוק כמו אותו קור של נובמבר. המבט המבועת על פנייך לא ייצא לי מהראש בחיים. אחרי כמה חודשים עברת צינתור שלא עזר יותר מדי. כרס הבירה שלך, שרטטה כל פעם שצחקת, נעלמה עם כל איסורי המזון שהרופאים נתנו. עייפות הצטברה מסביב לעינייך. למרות זאת, המשכת לשדר אצילות ועוצמה, פחות בשבילך ויותר בשבילי, על-אף שבפנים הרגשתי שאתה חושש מהנורא מכל – אתה חושש שתשאיר אותי לבד.
למזלך, לא נשארת לגלות שזה בדיוק מה שקרה.
מצד אחד, אתה כבר לא סובל יותר כמו שסבלת בשנים האחרונות.
מצד שני, אני לא יכולה לתפקד בלעדייך. למה עזבת אותי? איך השארת אותי לבדי?
העולם הזה לא פייר.
מאותה שנה ארורה שעזבת פוקד אותי אותו החלום: אתה מביט בי מלמעלה, מחייך בשלווה את החיוך המבודר שלך. אני שולחת אלייך יד, ואתה רק מתרחק למעלה עד שאני מקיצה מהחלום. החיוך מוחלף בדמעות, העוצמה מוחלפת בחולשה, השלווה מוחלפת בדיכאון.
אני אוהבת להסתכל על המקומות הקבועים שלך: על הכרית שלך שעל הנדנדה, על ספת היחיד שלך, על הצד שלך במיטה. בלילות קפואים אני מתגנבת לצד שישנת בו, אולי אצליח להריח קצת מריח הגוף שלך שנותר שם במקרה, אני חושבת לעצמי. אבל יש ריח של מרכך, לא את הריח שלך.
עזבת לפני 12 שנים, ועדיין בליבי אתה חי ונושם כל רגע. אתה חסר לי, אתה יודע? אתה, שכעסתי עלייך שהיית שותה ישר מבקבוק המיץ, ושהיית מפזר בוץ בכל הסלון בחורף. אתה, שכל שבוע הייתי צריכה לתפור לו את המכנס מחדש בגלל עבודות בגינה, ואפילו שהצעתי אלף פעם שאקנה לך אחד חדש אתה סירבת כי אתה ממש אוהב את המכנס הזה וחבל על הכסף. הייתי עושה הכל בשביל לקבל אותך בחזרה, עם כל השטויות שלך והפגמים.
בלילה האחרון המשאלה שלי התגשמה.
באותו לילה, היה החלום שונה. הסתכלת עליי מלמעלה, עם עינייך הגדולות והכחולות והחיוך שלך, והושטת את היד לעברי בכדי לעזור לי לקום. אחזתי בידך, יד שאותה לא אעזוב יותר לעולם, והרמת אותי קרוב אלייך. הגשתי לך את הסוודר הכחול שסרגתי לך. אתה הרחבת את החיוך הזה שלך ואז לחשת באוזני: "מעתה ואילך, יהיה כאן פחות קר."
// דין בן יצחק
הפוסט קר בלעדייך הופיע ראשון במה וזה