על חוש הכיוון הבעייתי שלי אפשר לכתוב ספרים. אני נוטה ללכת לאיבוד לעיתים קרובות,לפתוח את כל האפליקציות בטלפון בשביל להסתדר במרחב, או להתקשר לאפי בהיסטריה נוראית ולשאול: "איפה אני? איך יוצאים מכאן?"
באותו יום ראשון, כשקבעתי להיפגש עם אליזבט, הסלולר שלי עבר טראומה. הוא הפסיק לתפקד לכמה שעות וחיכה לאפשרות להתחבר לחשמל ולהטען. הסתובבתי ברחוב והרגשתי אבודה. איך אפשר היום בלי טלפון?!
אחרי שירדתי מהאוטובוס הבנתי כמה שיש לי מזל.
קבענו להיפגש בשכונת נווה צדק בתל אביב, המקום היחיד שאני אוהבת ללכת לאיבוד בו.השילוב של הבתים הישנים, התיירים הצרפתים והאווירה "האירופאית משהו" גורמים לי להרגיש בנוח, גם אם אני מסתובבת סביב עצמי. אני אוהבת ללכת לאיבוד בנווה צדק פשוט כי בסוף אני תמיד מוצאת.
והפעם, הלכתי לפי חוש הריח ומצאתי את אנג'י.
עוד מקצה הרחוב מריחים ריח שמעורר את כל בלוטות הטעם. זה לא משנה מה אכלתי בצהרים -זה משנה שבערב אני נמצאת במקום כזה שעושה לי חשק לאכול עוד לפני שראיתי את האוכל.כשעליתי במדרגות חשבתי שהגעתי לממלכת ויקינגים, עשרות אנשים ישבו סביב שולחנות ארוכים ואכלו בשר עם הידיים בתאוות אין קץ.
על הראש הם חבשו כובעים ולרגע נראו כמו במסיבת פורים מטורפת.
אחר כך, משיחה עם המלצרית, הבנתי שזהו "ערב ברברים". כבר כמעט שמונה שנים שפעם בחודש מגיעים אנשים להתחבר ל"טורפים" שבהם.
ישבתי על הבר והתענגתי על האווירה במקום, הטלפון חזר לחיים ואחרי שאליזבט הגיעה התחלנו בשתי כוסות יין "שאטו גולן" שהשתלבו מצוין בשיחה על ענייני החתונה שבדרך. המוזיקה במקום טובה ממש, סגנון "אולד רוק" שגורם לך לחשוב שאתה בכל מקום בעולם רק לא בישראל.
למנה הראשונה בחרתי את סלט העגבניות וגבינת המאירי שיצרו חיבור מוכר ונעים ביחד עם עלי הבזיליקום הטריים. ובאנג'י מאמינים למה לתת סוג אחד של עגבניות שרי אם אפשר שתיים?וככה זכיתי גם לעגבניות שרי צהובות. אליזבט בחרה במנה קצת יותר קשוחה ואכלה את הטרטר של אנג'י כששאלתי אותה איך זה היא אמרה שאני חייבת לטעום, ואם היא אומרת היא יודעת כי התיבול היה מעולה, הרגישו את הטריות של המצרכים. המנה הייתה קלילה מאוד ומעולה כפתיח להמשך הערב.
כשהשולחן מולנו קיבל נתח ענקי לשולחן, הם הרימו את הגרזנים הקטנים איתם חתכו אותו בתאווה והעירו בי חשק לבשר. התפריט של ng ממוקד מאד והעיקריות שלהם מאוד ספציפיות.
ההמלצה היא לבוא רעבים ורצוי כמה שיותר. לאחר התלבטות די ממושכת (בערך כמו ההתלבטות על איפה הכי כדאי לחגוג לה מסיבת רווקות ואיך תראה ההזמנה) החלטנו שהדבר הכי כדאי זה לחלוק מנה ורצוי את מנת הבית. המלצרית המליצה על ה"פורטרהאוס", טענה שזאת "מנת הדגל" של המקום והחלטנו להקשיב לה.
הבשר, נתחי סינטה ופילה עסיסיים עם עצם באמצע, הגיעו במידת עשייה מדיום רייר. ואם בדרך כלל אומרים על בשר שהכל אותו טעם, אז ב-ng הוא מרגיש אחרת.
עשיתי קצת שיעורי בית והבנתי שיש להם ב-ng מגדלים ספציפיים מאד ושהם יודעים בדיוק את התהליך שהבשר עשה עד שהוא הגיע לצלחת. והנה לדוגמא הסטייק שלי הגיע מפרה בוגרת מזן הולשטיין, מבית הלל. טוב לדעת שיש יחוס…
עם המנה הענקית והמפתה הגיעו תוספות של פירה בעל מרקם עשיר וקרמי ושעועית ירוקה מוקפצת עם תרד ושום שהשאירה אותנו שבעות ושמחות.
האוכל באנג'י מגיע בגדול מאד, הטעמים עשירים מאד, האווירה מעניינת. מאד. אפשר לומר שהכל הוא בדגש על מאד. אז לכל מי שרוצה להעביר ערב איכותי מאד שייקח את עצמו לנווה צדק וילך אחרי הריח, הוא בטוח יגיע לאנג'י.
// עדן בן ארי
הפוסט העיקר הבשר הופיע ראשון במה וזה