טיפות של גשם זולגות על החלון מלא האדים כשברק חותך את השמיים ורעם מחריש אוזניים בעקבותיו. קפה מהביל מחמם את אצבעותיי הקפואות, וריח הנענע מהתה של חברתי עושה לי נעים בבטן. "תראי מה הולך בחוץ" היא נחרדת, "אין, אני חייבת חבר כדי לעבור את החורף הזה".
חזרתי מבית הקפה במגפי גומי כבדים, מנסה לא לצלול לתוך שלוליות, מהרהרת בשיחה שהרגע עזבתי. איך ניתן להסביר את החשק המוגזם לחבר המגיע יחד עם הגשם הראשון? למה בקיץ כולן ממש בסדר עם הבדידות והכיף שנלווה אליה, ובחורף מעדיפות להיות בשניים?
הרי אם ניקח לרגע את העובדות הפשוטות, יש כמה חסרונות רציניים בחבר בעונה הכי קשוחה של חברת החשמל. ראשית כל, העונג העילאי של כל בחורה הוא להפסיק את ה-סבל הנוראי של הקיץ, לא ללכת מעל חודש ל"רחל שעווה" ולגדל תלתלי א-לה-גריזלי-לתפארת-מדינת-ישראל בכל המקומות החשובים והחלקלקים של הקיץ. אין מי שיוריד ממך את המכנסיים\גרביונים יימח שמם, ולכן, מה הטעם?
בנוסף לעונג הצרוף הזה, את נמנעת מהעובדה שאדם קרוב אליך יראה אותך במצבים הכי מכוערים שלך. לכולנו יש את הימים האלה שאת קמה ונעמדת מול המראה, בגופיה לבנה ארוכה של חורף, מצוננת ועטופה בפירורי טישיו וניחוח דקסמול, מושכת באף ונובחת שיעול ליחתי. תוסיפו למתכון הטעים הזה בחור מקורר עם כאבי שרירים וצמרמורות, והנה לכם סקס באווירת בית אבות. עכשיו לכי תסבירי להן למה נפרדים מהן תמיד בסוף החורף.
נעים מאוד. זה החבר הכי טוב שלך לחורף הקרוב
שימו לב שבחורות עם חבר מתחזקות את עצמן גם בחורף, צריכות להתאמן ולנסות, להחזיק את שארית השיזוף מהקיץ על גופן, איכשהו. אבל רווקות, איזה כיף להן שהן פשוט יכולות להשאר שלגיה ולאכול את עצמן לדעת, להתחזר על מנת לאפה עם טחינה נוזלת ולגדול אל תוך הטרנינג פוקס שנת 1996, שעם הזמן איבד מצורתו ונהיה נעים כמו מדי ב' משנות ה-80.
וחמין. המאכל הרשמי של החורף, זה שמחמם לך את התחתית של הבטן ומעלף אותך יותר מאשר חומוס אחרי הים בקיץ. במקום שהחבר המקסים שלך ימנף את יכולותיו כמטהר אוויר בריח שעועית תחת שמיכת הפוך ויכריח אותך לסבול את תא הגזים המאולתר לכאורה כשהוא יכסה את ראשך, את יכולה גם להיות רווקה. אין כמו רביצת חמין משחררת וחופשיה במיטתך הזוגית והרחבה, ובל נשכח, לטובת חברינו הגברים, שבחורות נופחות ריח סחלבים וחדי קרן דוהרים על קשת בענן, כמובן כמובן.
שחררי את עצמך קצת
אז חברות אהובות ורווקות שלי, אל נא תתבאסו על מר גורלכן הבודד והדחוי. אנחנו כולנו יחד באותה סירה, שטות לנו במעלה רחוב אחוזה המוצף ברעננה. ואולי בסוף החורף, כשהחתיך ההוא שראינו שוחה בדיזינגוף ייפרד מההיא עם הדלקת בדרכי השתן ומיץ החמוציות, אולי גם לנו יהיה סיכוי לרומן קיץ כיפי.
// לילך דהן
הפוסט חייבת חבר לחורף? הופיע ראשון במה וזה