לא יודע למה, אבל כשמגיעה עונת הגשמים (סתיו/חורף שרבים בינם כמו ערוצי 1,2,10 על מי אבא שלי יעצור הפעם בסבב הזיפזופים האינסופי שלו. אגב, איכשהו ערוץ 1 תמיד מנצח), אני מתעורר. אני פתאום נושם אחרת, חולם אחרת, שר מילים שנשכחו מאז החורף שעבר.
("I'm only happy when it rains" (Garbage
הייתי שמח לקשר את התחושה הזו לשמחה, אך יותר מכך אני מקשר אותה לשלווה. כן, ישנה איזו תחושת שלווה שעוטפת אותי כמו פיג'מה שיצאה עתה מהמייבש, חמה חמה, עם ריח של כביסה של בית.
יש שקט בגשם. או אולי יותר נכון לומר, שבקיץ יש כל-כך הרבה רעש. כל-כך הרבה הזמנות לצאת מהבית, כל-כך הרבה מסיבות ודרינקים, והופעות וים ובריכות (אההההה!!! תנו לי שנייה להתבאס על עצמי!!). כי בקיץ העולם חוגג, חוגג את החופש, חוגג את השמש. ושלא תבינו לא נכון, אני מעריץ את השמש, אלה החגיגות שיש לי איתן בעיה..
"בחוץ העולם חוגג, רק פה יש קצת שקט. זו בטח לא אותה המסיבה" (א. גפן)
אבל בכל סתיו אני נזכר בה. באותה אחת שנרדמה על חזי הרועד כשבחוץ הגשם ניגן. אני נזכר בתה החם שהגשתי לה למיטה ואיך העשן של הסיגריה והאדים של החום התערבבו לנו לענן קטן ומסרטן.
אני לא יכול לשכוח שבלילה גשום במיוחד, אמרתי לה: "כחבר שלך, אני לא רוצה שתעזבי את החדר הזה לעולם. אבל כחבר הכי טוב שלך, אני ממליץ לך לברוח מכאן כמה שיותר מהר".
והיו אחרות אחרי ועוד יהיו, אני בטוח. אבל כשהיא נצמדה אליי הרגשתי שיש בי חום.
"וזה מוזר, כשמגיע סוף הקיץ, זה תמיד מזכיר לי את החורף שעבר.
האנשים הולכים לאט וגם אתה, נוגע בי כאילו לא נגמר" (ק. פלס)
לפני כמה לילות השמיים חגגו. התעוררתי משום מה, חשבתי שמישהו דופק בדלת. ניערתי את החלום מעליי, בעטתי בטעות במוטי (הכלבלוב) ומיהרתי לדלת. לא יודע את מי ציפיתי למצוא שם.
היא לא הייתה.
הכנתי לעצמי כוס תה, קצת נענע, עלה לימונית שבור, מרווה לגרון ורוזמרין לריח. גלגלתי סיגריה והבטתי בגשם עושה את דרכו אל הקרקע. הוא ואני חברים טובים. הוא, כמוני, יודע איך זה מרגיש להיות בנפילה מתמדת וכיצד התאוצה מתגברת ככל שמתקרבים לרצפה.
צחקתי.
כי עכשיו, כשחושבים על זה, כבר הפסקתי ליפול. לא לגמרי, בכל זאת עליות ומורדות, אבל משהו בנחיתות נהיה רך יותר. כמו פתית שלג בתוך בועת זכוכית. אז המשכתי להביט בטלוויזיה של השמיים, בברקים, בכיווני הרוח שמשתנים.
"אם אתם רוצים שאשכב לישון מוקדם,
אז תסגרו את הטלוויזיה – שתפסידו גם"
(מתוך "הילד הזה הוא אני" / יהודה אטלס)
פעם חבר טוב שאל אותי: "מה משפט הפתיחה הכי טוב בעינייך?"
שאלתי אותו: "מה ישיג לי קצת אקשן? או מה הייתי רוצה להגיד באמת?"
"מה באמת היית רוצה להגיד?"
"שאלה טובה", אמרתי, "אני מניח ש.. האם תרצי להתבאס איתי?"
אז הייתי רוצה שתאהבי את הצחוק שלי, את הבדיחות המפגרות שירשתי מאבי, הייתי נהנה לשמוע אותך צוחקת אפילו יותר מאשר גונחת. הייתי מקלף לך תפוז ומחפש יחד איתך את הילד שבפנים (שחס וחלילה לא יצטנן בחורף הזה).
אבל עכשיו, קצת חסר לי מישהו שיחבק איתי את הסתיו בשתי ידיו ויתבאס איתי קצת. ואז אשיר לך "רק בשביל לקבל חיבוק", אבל את בטח תשמי לי את השיר הזה ותאמרי: "בוא, בוא למיטה".
אז בואי, בואי כבר. שברי את הטלוויזיה שבראשי ובואי נלך לישון…
// טל פליישר
הפוסט שברי את הטלוויזיה הופיע ראשון במה וזה