מתחת לעור יש שכבת שומן, דם, ורידים, עצמות אבל איכשהו כל מה שאני מרגישה זה קוצים. אבא נפטר לפני 3 וחצי שנים פחות או יותר…הייתי בת 18 בדיוק סיימתי י"ב והייתי לפני גיוס. אתה לא חושב על זה, זה אפילו לא משהו שאתה אומר לגביו "לי זה לא יקרה" כי זה לא באמת קורה לך. הוא מת, לא אתה ולא אף אחד אחר, הוא מת ואני נשארתי חסרת שליטה.
תמיד שמעתי שזמן מרפא הכל, ושאנשים ממשיכים הלאה ושהכל נהיה ורוד באיזשהו שלב והזכרון מהאדם שנפטר נהיה אפילו יפה. אז בואו אני אשים דברים במקומם, שום דבר לא נהיה יפה! הכל מכוער ומזוהם ומגעיל. זמן הוא אשליה רעה, אתה חושב שטוב לך ושהוא עוזר ופתאום הוא מסתובב ומנחית עליך אגרוף ישר לפרצוף בין העיניים ואתה נופל מאוד מהר למטה.
אבא היה אבא טוב, לפעמים קצת פחות ולפעמים קצת יותר. בסך הכל הוא פיצה על הפעמים שהוא גרם לי לבכות. רוב הזמן הוא היה גורם לי לחייך אז כן הוא היה אבא טוב. תמיד הרגשתי איתו שאני מרכז העולם אם לא של כולם אז לפחות של העולם שלו. וזה חסר לי, להיות העולם שלו. אני העולם של אמא שלי אבל אני כבר לא העולם שלו וזה מה שקורע אותי מבפנים. עברו כבר קרוב לשלושה חודשים מאז שחזרתי הביתה, הפעם אחרונה שהייתי בבית העלמין הייתה לפני שטסתי אז בחישוב פשוט זה קרה לפני שנה ושלושה חודשים. אמא כל הזמן אומרת לי שצריך ללכת לבקר את אבא ושלא יפה לא ללכת כל כך הרבה זמן אבל אני פשוט לא יכולה.
כי אני יודעת שברגע שאני אלך אני אתדרדר למטה יותר מהר ממפולת סלעים ואז אני נתקפת ייסורי מצפון שעדיין לא תורגמו להליכה ממשית לבית העלמין אבל אולי בקרוב..אולי בקרוב אצליח לקום, לצאת מהבית ולהגיע לחלקה הימנית,שלישית מהסוף, שורה שנייה קבר רביעי מימין אני אתחיל לבכות עוד מרחוק כשאני רק אראה את המצבה השחורה הגבוהה שאני ואמא בחרנו לאבא. אני אעמוד מולו ואראה את התמונה היפה ששמנו על המצבה, תמונה של אבא מהבת מצווה שלי. אני אגע בפנים שלו וארגיש את החריטות על האבן הקשה אבל זה לא הוא. הוא למטה, הוא מתחתיי ואני אעמוד מלמעלה ואגע באבן קרה. אבכה, אדבר אליו, אתיישב בפינה השמאלית שליד הקבר. אנקה את האבק עם הידיים שלי.כשאסיים לבכות אני אקום, אנשק את המצבה, אסתובב ואלך לי משם. בדרך אני אראה את כל המצבות של כל האנשים שמתו. בכל פעם שאני רואה את כל המצבות שמסביב כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה כמה אנשים חיים הם השאירו מאחור.
אני מרגישה שננטשתי, למרות שאני יודעת שהוא לא נטש אותי בכוונה זאת ההרגשה הכללית. הוא עזב אותי פה לבד להתמודד עם דברים שהוא היה אמור לעזור לי בהם. 18 שנים לא הספיקו לי איתו, רציתי הרבה יותר. הייתי צריכה הרבה יותר ועכשיו אני לומדת לעשות את זה בלעדיו ותמיד מרגישה שזה לא מספיק טוב. הוא היה טוב במתמטיקה, כסף, אפילו בקניות בסופרמרקט הוא היה הכי טוב מבין שלושתנו. הוא ואמא היו שילוב מנצח של איך בוחרים את הבשר הכי טוב בקצבייה. ועכשיו הכל מרגיש קצת אבוד.
רוב הזמן אני בסדר, ולפעמים אני פתאום לא בסדר שוב. היום אני לא בסדר, מחר יהיה טוב.
//חנה קבטיאנסקי