ההורים שלי חוגגים 40 שנות נישואין. לא ידוע אם הם ידעו מה הם עושים, אולי אפילו סבלו בשקט- שזו גם אמנות לשמה, אבל ראבק, הם עשו ועדיין עושים זאת בגבורה.
הם קמים כל בוקר לאותו נוף, ריח וסיפור. בכל יום ממלאים דף חדש- עמוס באהבה, כעס, שגרה, ילדים, נכדים, כסף, חופשות ואוכל. המון אוכל.
הסיפור כתוב לפעמים בלדינו, לפעמים בעברית ולפעמים בטורקית. היא תארגן- הוא יגיע, היא תקנה והוא יאסוף. הוא יבשל והיא תגיד שהיא לימדה אותו. הם שייכים לדור של אהבה ללא תנאים. היא תתן לו הכל והוא יתן לה מכל הלב.
הוא יקנה לה תכשיט בכל מאורע והזדמנות, היא תתנהג כמופתעת, למרות שהיא קוראת אותו כמו ספר פתוח. היא תחמם לו את האוכל על הגז, כי ככה הרבה יותר טעים. הוא יעסה לה את כפות הרגליים אחרי יום עבודה ארוך והיא תניח לו סבונים קטנים בין הבגדים בארון.
הוא יתעצבן כשהיא תשכח לארוז לו את החולצה האהובה עליו, היא תתעצבן כשהוא ישכח לסחוט את הסמרטוט ליד הכיור. הוא יספר חוויות משנים עברו והיא תקשיב אפילו שיודעת איך הן מסתיימות.
הוא יוטרד מבעיות בכבלים, היא תוטרד מזבובים שמאיימים לשבת ולחגוג על הקציצות החמות.
הם יתחרו מי מביניהם פותר ראשון את כל התשחץ וללא טעויות, כשהזוכה יחתום את שמו מעל התשחץ.
בבוקר הם יסעו לטיול בצפון וישאר להם כח גם לצאת בערב להופעה. הם יצחקו בקול גדול ויריבו ברעש מרעיד. הם ישלימו, אבל לפעמים זה לוקח זמן, כי בסך הכל 40 שנה זה לא הולך ברגל, אלא אם כן אתם בני ישראל.
הם אוהבים אחד את השנייה יותר מאשר את עצמם. הם שייכים לדור של אהבה ללא תנאים.
// ריקה לודריק
הפוסט זה לוקח זמן הופיע ראשון במה וזה