השבוע שאני סוגרת שלושה חודשים בניו אורלינס. עשיתי את הלא ייאמן בעיניי עצמי ועברתי לגור בארצות הברית. יכולתי ממש לשמוע קול ברקע קורא "הזדמנות אחרונה לחלום ישן בגיל 31" כאילו עוד רגע הרכבת נוסעת ואני חייבת להספיק לקפוץ עליה.
מתוך istockphoto
בשנה האחרונה לפני הנסיעה החיים שלי היו דיי נוחים וקלים, קצת תקועים במקום. הייתה לי עבודה מסודרת ששילמה ממש לא רעה, דירה במיקום טוב, חברים ודייטים פה ושם. ועדיין אני שמחה שעזבתי הכל ובאתי לנסות לשנות גם מה שחושבים עלינו בארץ וגם את איך שאני חושבת. לפעמים לראות דברים מבחוץ עוזר להבין יותר טוב לגבי מה לא עובד ולא להיתקע באותו מקום.
בשבועיים הראשונים אחרי שהגעתי לדירה החדשה הייתי באופוריה וקצת בהיי מהאווירה החגיגית ברחובות ניו אורלינס. לקראת החגים כבר הייתי בדאון, בלי תחושת בית ובדידות אפורה. לקח זמן ומעבר רגשי מתיש בין 80 מצבי רוח שונים – לפעמים אחד אחרי השני – כדי להצליח להתייצב על אווירת רוגע. היום, שלושה חודשים אחרי, אני יכולה להגיד שעשיתי את הדבר הנכון.
מתוך istockphoto
אחרי שהתחלתי לתרגל שיגרה של ממש, חשבתי לעצמי מה אני באמת עושה עם ההזדמנות שניתנה לי, ואני לא מתכוונת רק לחגוג ברובע הצרפתי או לטוס לכנסים בחוף המזרחי. התחלתי לחפור עמוק יותר פנימה, חיפשתי השראה ותובנות חדשות והחלטתי לפנות למקורות חכמים ומשכילים– סרטים, ספורט וספרים.
התחלתי עם רעיון הוליוודי מופרך ועטוף יפה שעדיין מצליח להעלות שאלות– הסרט ״limitlessֿ״ עם בראדלי קופר (2011). הגיבור לוקח סם מיוחד ויכול לנצל את כל היכולת המוחית והמנטלית שלו בצורה מלאה לכל מטרה שירצה שבמקרה שלו הייתה בעיקר כסף וכוח. חשבתי לעצמי מה הייתי עושה אם לא היו לי גבולות ויכולתי לעשות את כל מה שאני רוצה. היו לי כמה רעיונות אבל החלטתי להמשיך לגלגל את זה קדימה.
עברתי לסרט ספורט מרגש במיוחד ושובר לב של ESPN על בחור קנדי בשם טרי פוקס שחלה בסרטן וחצה בריצה את קנדה עם רגל אחת ופרוטזה מלאה, תוך כדי שהוא מנסה בדרך שלו לגייס כסף למחלת הסרטן. היו לי דמעות בעיניים והערכה מחודשת לעובדה שאני בריאה ושלמה. מסתבר שגם גבולות פיזיים הם משהו שאפשר לעבור למרות הכאב.
בין לבין עוד קראתי "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, כשהסיפורים שלו של חוויות מזעזעות מהשואה העלו בי עוד שאלות על הסיבות לדברים שאנחנו עושים. הדבר האחרון שראיתי באותו יום היה פרק ב"מגש הכסף", מאחורי הקלעים של הכלכלה הישראלית הקלוקלת והשילוב של הכל התחיל להתגבש בראש שלי בצורה מאוד ברורה.
אנחנו השינוי שאנחנו רוצים בחיים שלנו. אנחנו יכולים לעשות הכל. ה כ ל. ללמוד ולהשכיל, לחצות גבולות פיזיים ונפשיים, להיות חזקים מנטליים ולהוביל. לבחור את הדרך שלנו, ליצור הזדמנויות יש מאין, להגשים חלומות ובעיקר לעשות.
אלו אולי נשמעים כמו משפטי זן שצפים ברשת אבל לשמוע ולראות את זה מכמה זוויות ומקרים ספציפיים גורם להבנה שאולי לא הכל צפוי אבל הרשות בהחלט נתונה. יש מלא מקומות שאפשר להגיע אליהם אם רק נרצה. אין גבולות.
הבעיה האמיתית היא להתחיל לעשות. מוטיבציה ורצון יש, אבל הכוחות לא תמיד בנמצא. צריך להתחיל בקטן. לעשות רשימה של דברים שתמיד רציתם לעשות אבל תמיד דחיתם (ואני לא מדברת על לטפס על האוורסט או לרפא מחלות). אצלי ברשימה כבר שנים מככב החוג לימוד ספרדית, וקורס הגשת עזרה ראשונה, וסוף סוף נרשמתי לזה. אז זה עדיין לא להפגין ברחובות באמונה שלמה אבל אלו בייבי סטפס בדרך לעשייה של ממש ומשם לשינוי. גם אם הוא רק בחיים שלנו.
// ענבל ששון