צדקתי כמובן.
מעכשיו אכתוב עליך כל הזמן. לפעמים כי מגיע לך, או לי, ולפעמים רק מתוך זכרון של אושר.
קטע האושר הזה. להתעקש על הקלישאה הנצחית ולהמתין לו כי כולם אומרים שהוא מגיע דווקא כשלא מצפים לו. אני ציפיתי. נשבעת שחיכיתי בדיוק לזה, למרות שתמי אמרה לי שלא אדע מה לעשות עם זה.
אבל היי, אני לומדת מהר- אתה יודע. זה אפילו כתוב בקורות חיים שלי יחד עם ידיעת השפה הרוסית. עוד שקר שלא תרם לי מעולם בשום צורה, נו מילא. אתה לא משאיר לי ברירה. אתה הרי יודע כבר שאני ילדה קטנה שלא ישנה בחושך.
כמה מפלצות מתחת למיטה. כמה קלישאות.
זה בכלל היה אמור להיות פוסט תודה. היית אמור לשאול אותי "תודה על מה?" והייתי עונה לך שאני לא באמת יודעת וזה בכלל לא משנה אבל יש לי נימוסים אירופאיים ומיליון דברים לומר לך ואף לא דבר אחד באמת.
אתה מצליח לצמצם את עולם הדימוי שלי, ואני לא מצליחה לומר שום דבר בבהירות האופיינית לי וכל הזמן רק רוצה שתחבק אותי ותגיד לי שהתגעגעת אליי, לא כי אמרתי לך להגיד אלא כי זה ככה. על אמת.
הייתי רוצה שתקרא לי ״אישתי״ כל הזמן ותספר לי שוב כמה יפה הייתי בדרך לצפון, כשהשמש נפלה על פניי במכונית ושרתי יחד עם הפלייליסט שהכנתי מבעוד מועד, ואני אצחק על כמה שאתה פואטי למרות שבעצם אתה הדבר הכי רחוק מזה אבל גם הכי קרוב שהיה לי.
אתה ממלא אותי גם בלי מילים ומוזר לי לדעת שמישהו יכול לדייק כל כך מבלי מעטפת של מילים יפות והבטחות שווא. מילים הרי הן לא דבר של מה בכך, ואם זה מרוסס על קירות תל אביב זה חייב להיות נכון.
תכף יגיעו ברקים ואני בכלל לא יודעת מה אעשה אם ירד גשם ולא יהיה לי אותך לכסות אותי בלילה.
אני מפחדת כל הזמן בעצם מבלי שנתת לי סיבה.
אני כל הסיבות שאי פעם אצטרך.
מטומטם לשנן בראש ניואנסים קטנים רק בכדי שאוכל לזכור אותם כשלא תהיה.
אם לא תהיה.
איפשהו בטח יש לזה הגיון. אני הרי אמצא אותו אם ממש אתאמץ כי אני לא יודעת לשחרר ואוהבת לקבל תשובות שמכאיבות לי.
פעם אמרת לי שתעז לפצוע ידיים. עבורי.
ככה זה, דארלינג. מזוכיזם לא נגמר אף פעם, הוא רק משנה צורה.
כל דבר שאני כותבת לך כל כך מפוזר, ואולי זה בעצם הדבר הכי מדויק שאכתוב אי פעם.
תודה.
// רינה בונין
הפוסט מילים הן לא דבר של מה בכך הופיע ראשון במה וזה