אומרים שהבנות כאן, בארה"ב, זולות יותר.
וככל שהמיתוג גבוהה יותר, כך הוא גם מתמעט. מינוס 7 מעלות- אפילו בצבא, באמצע שמירה בינואר, לא לא היה לי כלכך קר.
הן מתהלכות להן בחצאית מיני כל כך קצרה. אפילו על הלגינג החושפני הן ויתרו.
עקבי ג׳ימי צ׳ו גבוהות ותיק של לואי ויטון.
תור שלא נגמר ובאונסר כביר במבט קשוח ומרוחק.
אני עומד לי בשקט, מנסה להשתלט על רעידות קור בלתי רצוניות. המבט משתהה על עוד שיבוט חסר פנים בשיער זהוב ורגליים שלא נגמרות.
המחשבות נודדות הרחק. 6000 מייל, למקום חם יותר. אמיתי יותר.
אתמול דיברתי עם אחי והוא אמר שפגש באקסית שלי. היא היתה יפה מידי, כרגיל, ועדת מעריצים עקבה אחריה – הוא היה חייב להתערב ולגלות להם שיש לה חבר.
והחבר הזה לא היה אני, לא הפעם.
אחר כך, כשליווה אותה הביתה, היא הזכירה אותי כמה פעמים. ״רק דברים טובים״, הוא הבטיח.
״אולי אפילו היתה קצת תמימה״, הוא תהה לעצמו כששיתף אותי. אמר שסיפרה שכשהיתה שלי, הרגישה כאילו גם אני הייתי שלה. שהתייחסתי אליה שונה, שאיתה הייתי אמיתי וכן. ואני תהיתי לעצמי האם זה נכון. ואם כן, אז מדוע אנחנו כבר לא אחד של השניה. עכשיו היא של אחר.
"ID" פלט הדורמן וקטע באחת את מחשבותיי. הכנסתי את היד הקפואה לתוך הכיס ושלפתי את תעודת השיחרור שלי-״what is that?!", הוא שאל, ולא יכולתי שלא לפלוט צחקוק מתנשא. בארץ זה הרי ברור מאליו. *כן, גם אני הייתי פעם ילד במדי זית ואכלתי טונה שרופה ופינטזתי על שאוורמה בתחנה המרכזית בדרך הביתה* זה קוד של ישראלים. רק כשאתה במדינה אחרת, אתה מבין את זה.
ושוב הסברתי שאני לא אזרח ובפרנציפ לא הבאתי איתי את הפספורט. אני גאה בתעודה המזהה שלי.
הבחורה עם הרגליים הגבוהות כנראה שמעה את השיחה, התערבה ואמרה לו שזה בסדר, היא מכירה אותי ושמזמן עברתי את גיל 21.
חייכה אלי וקרצה לסלקטור וגם שלחה נשיקה.
אז נכנסנו פנימה ומוזיקה רועשת הכניסה אותנו לאווירה אחרת.
כל התהיות והמחשבות נמוגו. במקומן תפס האלכוהול את הפיקוד, וכשהתחלף השיר, הגיעה בחורה אחרת.
בדיוק סיימה תואר ראשון ורוצה להיות מורה בבית ספר של ילדים עם חינוך מיוחד. היא בדיוק חגגה 21. אז הזמנו שוט והשקנו כוסות. אמרתי לה שהיא מדהימה ושאני מתרשם. היא שאלה אם אני רוצה לעשות קוק בשירותים או לעשות אותה במקום אחר.
אומרים שהבנות כאן בארה״ב זולות יותר. אני לא יודע מה זה אומר.
ניסיתי לשוחח איתן, ולא רק לדבר.
אבל, מסתבר, שלמרות שיש לי אנגלית שוטפת – לא דיברנו באותה השפה.
צילום: (visualphotos.com)
הן לא זולות יותר, זה פשוט שהמטבע הוא אחר. הסכומים שונים.
שתיתי קצת יותר מידי וליהגתי לאחת אחרת שאני מתגעגע לבית. וכשאני אומר בית, אני לא מתכוון לדירה הגדולה והחדשה שלי. היא שאלה למה אני מתכוון ואני שתקתי לכמה שניות. אחר כך אמרתי לה שה״בית״ מסמל משהו אחר בשבילי. כי אפילו באוהל באמצע הבקעה הרגשתי יותר בבית מפה. היא לא הבינה – שוב, משבר של שפה.
למרות שהזמינה אותי לשלושה משקאות ו״עבדה״ עלי במשך חמישה שירים שלמים, כשהתחלתי לדבר על הבית ועל הבדלי התרבות והשפה, היא לא הצליחה להזדהות או להבין וברחה.
לחשתי לעצמי שאני עדיין מתגעגע לזו, התמימה.
אומרים שהבנות כאן בארה״ב זולות יותר, אבל לא מדברים על יוקר המחייה.
ולא, אני לא מדבר על השכירות המגוחכת, אני מדבר על ויתור של משהו אח ר- של להרגיש בבית גם באמצע שומקום, כל עוד זה בארץ – אתה עדיין מרגיש את הקירבה. זו מציאות אחרת.
אז חזרתי הביתה ושילמתי לנהג המונית. ישבתי מאחורה וזכוכית כפולה הפרידה בינו לביני.
טיפסתי לקומה האחרונה והבטתי בנוף. הכל יפה יותר, כשאתה נמצא שניה מלקפוץ.
התעשתתי ונכנסתי לדירה. שמתי אריק איינשטיין בפול ווליום, ולא היה אכפת לי מה השעה. סופסוף למילים יש משמעות, וזה לא רק הביט שמקפיץ. זה משהו אחר, להם זה קצת קשה להבין.
יושב בסן פרנסיסקו על המים, והיא יפה בכחול ובירוק.
יושב בסן פרנסיסקו, אבל פתאום מרגיש כל כך רחוק.
הלוואי והיית פה איתי, אולי אז הייתי יכול באמת לראות.
אולי אז הייתי מרגיש קצת קרוב, כי היית אלי אז מחייכת.
יושב בסן פרנסיסקו על המים, אבל מתגעגע לכינרת ולתבור.
תנו לי רק את ארץ ישראל הקטנה. תנו לי לשמוע שירים בעברית עם בירה גולדסטאר קרה.
לשבת עם חברים הפאב השכונתי ולהרגיש מה זה בית ומה זו אהבה.
צילום: (visualphotos.com)
// רז נוימן