"הזמנתי טיול מאורגן לסקנדינביה לעוד חודשיים" התקשרה אימא שלי וסיפרה לי, "אבל אני חושבת שעשיתי טעות…".
ההורים שלי הם זוג שאוהב לטייל, לנפוש ולבלות. במהלך השנים הם ביקרו בעשרות מדינות ברחבי העולם, טיילו בכל שביל, יישוב ואתר בארץ והיו במאות הצגות, קונצרטים ואירועי תרבות כאלה או אחרים.
"למה טעות?" שאלתי את אימא שלי. "אני לא יודעת מה יהיה עם אבא שלך, אני לא יודעת אם הוא בכלל יוכל ללכת" ענתה.
אבא שלי מעולם לא נהג ברכב. הוא ניסה לנהוג ולא ממש הלך לו. לפי הסיפורים שלו, מורה הנהיגה פשוט אמר לו: "אדוני, זה לא בשבילך", וכן, אבא שלי וויתר.
במהלך השנים הוא היה מתנייד בתחבורה ציבורית, היה נוסע באוטובוסים, עולה על מוניות שירות והולך מרחקים ארוכים ברגל.
במסגרת העבודה שלו, לפני כ-13 שנים, הוא היה צריך להגיע לטבריה. באופן שגרתי לחלוטין יצא מהבית, עלה אל קו אוטובוס 830 בצומת נתניה והתחיל בנסיעה אל עבר טבריה. באמצע הדרך, בצומת מגידו, נצמדה מכונית תופת אל האוטובוס והתפוצצה. בפיגוע נרצחו 17 ישראלים ונפצעו 43, אבא שלי הוא אחד מהם.
אני זוכר את הרגע שבו הטלוויזיה בבית הייתה דלוקה, אני התארגנתי לצאת לבית הספר, אימא התארגנה לצאת לעבודה ואז שמענו על הפיגוע. לא ידענו אם האוטובוס שנפגע הוא האוטובוס שבו היה אבי, אבל המועקה החלה להיות מורגשת. לאחר כמה דקות אבא התקשר, היסטרי ומבוהל. הוא אמר שהוא נפצע, שהוא בדרך אל בית החולים "העמק" בעפולה וניתק.
אבא נפצע "קל" אבל ההחלמה מהפציעה ה"קלה" הזאת כללה ניתוחים להשתלות עור, שיקום ממושך וצלקת נפשית שלא חלפה עד היום.
אבא התגבר על המגבלות הפיזיות, חזר לשגרה ועם בוא הזמן אפילו חזר לנסוע בתחבורה ציבורית. גיבור.
13 שנים לאחר מכן יכולת ההליכה של אבא התדרדרה בעקומה תלולה מאד. תוך חודש וחצי, הפך אבא מאדם שהולך ומתנייד בחופשיות לאדם שנזקק לעזרת מקלות בשביל להתנייד בין חדר לחדר בתוך הבית.
הימים האלו, שבהם חלה ההתדרדרות, היו נוראיים. הייתי נכנס הביתה ורואה את אבא שלי מייבב כמו ילד קטן שנפל לו הארטיק על הרצפה. אדם בן 71 יושב מול הפנים שלי ובוכה. שובר את הלב.
"אבא, אל תדאג, יטפלו בזה, יהיה בסדר" ניסיתי לעודד אותו, בעוד שבפנים ידעתי שהסיכוי שהמצב יחזור לקדמותו, קלוש.
יש רגע כזה בחיים, שמגיע לפעמים בהדרגתיות ולפעמים הוא מגיע בבת אחת, בבום. הרגע הזה הוא למעשה נקודת אל חזור שבה חלק גדול מהחלומות וחלק גדול מהשאיפות של האדם נגוזו.
רגע כזה שפתאום האדם מבין שבכל פעולה הכי פשוטה שהיה רגיל לעשות עד היום, מעכשיו יזדקק לעזרה לעשותה.
"פז, אתה יכול להביא לי בבקשה כוס מים?", "פז, תוכל לשים לי בבקשה אוכל בצלחת", "פז תיקח אותי", "פז תחזיר אותי", "פז, פז, פז".
רגע כזה שפתאום האדם חושב שהוא הופך לנטל, שהוא הופך לעול.
הטיול המדובר לסקנדינביה כבר אמור היה לצאת בעוד מספר ימים.
"מה אני אעשה? לבטל? איך אני אסע אתו ככה?" שאלה אותי אימא.
"תיסעו, הוא חייב להתאוורר קצת, לראות אנשים, לטייל, לחזור לחיות! מקסימום הוא יישב באוטובוס או בבית קפה בזמן שתטיילו ויסתכל על הנוף".
וכך היה: "פזי, אני יושב בבית קפה מקסים, אוכל שטרודל תפוחים ונוף מדהים של הרים מושלגים עוטף אותי מסביב". אבא לא הרגיש אבל מהצד השני של הטלפון הדמעות שלי לא הפסיקו לזלוג.
אבא חזר לחיים, בפעם השנייה בחיים ואפילו מצאנו טיפול חדשני שרק הגיע לארץ שעזר לו להיפטר מהמקלות.
בגיל 71 אבא שוב הולך, אבא שוב חזר לחלום.
:// פז רובינזון
הפוסט חוזר לחלום הופיע ראשון במה וזה