חודש פברואר היה עמוס. חברה אחת טסה, חברה אחת חזרה אחרי מטיול אחרי שנה ועוד חברה אחת חגגה יומולדת. כמובן שלכל מאורע כזה כתבתי ברכה מיוחדת, מרגשת ומשתפכת (בפייסבוק). את הברכות נהגתי לחתום או לפתוח במושג: ״חצי שלי״.
לא עבר הרבה זמן עד שמישהי פנתה אליי והסבה את תשומת לבי לכך ששלם מורכב רק משני חצאים. חשבתי על זה שאם אתחיל לחלק באמת, אני לא יודעת לאיזה מספר אגיע. הרי זה בטוח לא חצי, לא שלישי ולא רבע. המסקנה שהגעתי אליה היא שכל אחד מאיתנו הוא פסיפס אנושי שיצרו הרבה מאוד אנשים שונים במהלך החיים.
אנשים עוברים בחייך, זורקים הערה, משפט, מחמאה "יפה לך ככה השיער" ופתאום את מתחילה ללכת עם אותה תסרוקת כל יום. את שומעת מהחברה הכי טובה שלך פעם ביומיים שהיא לא אוהבת גמבות, ופתאום את מתחילה לחשוב שאולי פלפלים זה לא בשבילך. אבל זה לא עניין של חוסר אופי, אלא הרגלים שנטמעים בנו מהאנשים שסובבים אותנו מהיום בו נולדנו וכנראה עד היום בו נמות.
יפה לך ככה בשיער
לפני כמה שנים הייתי במסעדה דרוזית בפקיעין עם המשפחה. בסוף הארוחה ישב איתנו הבעלים וסיפר לנו על כל מיני מנהגים של הדרוזים, רוחות, אמונות תפלות. כשחזרתי הביתה קראתי יותר על אמונות ומאז: אני לא מעבירה סכין, הופכת נעליים, לא יושבת בפינות של שולחן, יורקת כשרואה חתול שחור (גם בתמונות), מפחדת לשבור מראות ואם תספרו לי על עוד אמונה תפלה, כנראה שגם בה אני אאמין. אם מעבירים לי יד מעל האוכל, אני כנראה לא אגע בזה בחיים, הודות לאלי שנגעלה מזה והדביקה גם אותי. את סגנון הדיבור, הסלנג והאינטונציות, אני חולקת עם ירדן כבר שנים. את קבוצת הכדורגל, הידע על צבא, השנאה לסיגריות, החיבור לשיר ״תאטרון רוסי״, השנאה לבשמים מסויימים והגועל ממסטיקים קיבלתי מהאקסים שלי, איתם השלום.
בכיתה ז' כשקראתי כתבה על דוגמנית כלשהי, שאמרה שהמאכל האהוב עליה הוא אורז, החלטתי שאם אני רוצה שהגוף שלי יראה כמו שלה, אני חייבת לאכול רק אורז. עשיתי את זה במשך כמה חודשים, ירדתי במשקל וועדיין לא נראיתי כמו הדוגמנית, אבל מי ידע שהיא תגרום לי להתאהב כל כך במאכל סיני חסר טעם עד כדי כך ש גם היום אורז הוא האליל שלי. עוד לפני האורז, באה האהבה הגדולה למלח. מלח שולחן, מלח שיש, מלח ים, מלח גס ומלח נעים הליכות- מה שיש, רק תביאו! את ההרגל המגונה הזה קיבלתי מהמטפלת הניצחית שלי ומשפחתה. עד היום, כשאנחנו יושבים לאכול ביחד, המשפט הבולט ביותר הוא "תעביר את המלח".
המילה "פרופורציות" לא הייתה קיימת בלקסיקון שלי, עד לפני שלוש שנים. כל דבר רע הוא הכי רע, כל דבר טוב הוא הכי טוב. לשתות אלכוהול זה רק להשתכר, להתלבש צנוע זה ללבוש חליפת גלישה (עם חצאית מעלייה). עד שהכרתי את ברק, והבנתי שיש אמצע בחיים ושלא כל דבר צריך להיות "הכי". אפשר שויכוח ישאר ויכוח ושריב יהיה רק ריב, לא חייב ישר להיפרד.
יש עוד כמה תכונות אופי, מנהגים, הרגלים, פחדים וחרדות שפיתחתי לעצמי בעצמי, ממש לגמרי לבד בלי לקחת דוגמא מאף אחד, אבל המון דברים שקיימים בי פותחו על ידי אותם אנשים שהם אולי טכנית לא יכולים להיות "חצי ממני" – אבל הם בהחלט חלק נכבד ממי שאני ומה שאני. לי נשאר לקוות שהצלחתי להשאיר משהו ממני באלו שנמצאים סביבי.
// רוני שינקמן