זה היה בוקר שגרתי לגמרי, עשיתי מה שאני עושה בדרך כלל בבוקר – מתבאסת שהוא הגיע. צחצחתי שיניים, שטפתי פנים ושמתי צעדיי אל עבר המקרר להכין קפה שפותח את היום. לפני שאמשיך יש צורך עז להסביר את עניין הקפה: קפה של בוקר זאת הנעה לפעולה, זאת דרך חיים שלמה שקמה ונופלת רק בגללו, בקיצור- הקפה הוא די האלוהים ישמור של היום.
ולכן, כשבאתי להוציא את החלב 1% שגם הוא מתבאס מעצם היותו הוא, לא תיארתי לעצמי שאתקל או שאפגוש את מה שעתיד להיות מה שפחדתי ממנו הרבה זמן. בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה הוא אז שפשפתי קצת את העניים לנקות מהם את לכלוכי הבוקר ואז זה התבהר לי, פגשתי בורקס.
לפעמים, כשאני נתקלת בדברים משמחים לעיכול כמו היום, אני נזכרת במאמצים הגדולים שלי לרוץ. חלום חיי היה להיות מאותם אנשים שאומרים משפטים כמו "יצאתי לריצה", "רצתי היום 10 קילומטר, היה מושלם", ״אני רק מסיים סט ומגיע" ועוד פניני בריאות כאלו ואחרים. ובאמת נתתי את כל כולי, יצאתי יום יום לאימון אבל אף אחד – אפילו לא הדבר הקשה ביותר שעברתי – לא הכין אותי להשפלה שאחוש כשאהיה "בהפסקת הליכה" וכל אותם רצים יעברו לידי עם המבט המתנשא שהם רצים ואני בסך הכל הולכת והליכה הרי לא נחשבת לספורט…
הדיאלוג שהגיע אחר כך היה הזוי אפילו בשבילי, אבל לא בכל יום נתקלים בבורקס שמכריח אותך לאכול אותו, פשוט מסתכל בלבן שבעיניים ואומר "באימא שלך תאכלי אותי". העניין עם אותו בורקס הוא שלא היה לי נעים לאכזב אותו ובכללי אני די בן אדם שניתן להגדיר ככזה-שלא-אוהב-לאכזב, ולאכזב בורקס מבחינתי זה קצת כמו לאכזב תלתל תמני בפן.
פרט נוסף שצריך לתת עליו את הדעת הוא עניין הבצק, אני בן אדם שחי, נושם ומאוהב בבצק – לא משנה באיזה מצב צבירה הוא יהיה, התאוריה שלי היא שיושבים אצלי בגוף חבורת סומואים שמחכים כל הזמן שיכנס לי לגוף אוכל, מתי שמתחיל כל העניין של הלעיסה והירידה לבית הבליעה או איך שקוראים למקום שבסוף הופך למשהו יותר טוב, הם קוראים אחד לשני להתכנסות המונית. אם יורד משהו שקשור לשומן ואחיו הפסטה, מאפים ושות – הם פותחים בחינה גדולה מלווה בקולולושים ומחרוזת מתוקים. אם יוצא מצב ויורד משהו שקשור לירקות וקרובי משפחתו כגון דברים בריאים, דלי שומן, כרוב ניצנים או סתם אוויר ריק הם מתחילים לשמוע שירי דיכאון וחושבים מחשבות אובדניות.
הייתי בלבטים, הרגשתי שכל חיי מתחלקים לשניים: אם אוכל או לא אוכל את אותו מאכזב הורים ובריאות גם יחד? מצד אחד עמדו כל החלי ממניות, מיכל צפיריות ומירי לא חסאיות שרצו להתאבד אם אגע בפירור מאותו בורקס, ומהצד השני ראיתי את הקרנבל בברזיל, ציפורים מצייצות אושר צרוף וחבורת סמואים ששרה הללויה.
אז ההחלטה הייתה קשה מאד אבל בסוף הגוף החליט לבד הוא את הבורקס אוכל, הושטתי יד עם חיוך מאוזן לאוזן ואז זה הכה בי כמעט כמו שאלוהים יתגלה בסנה הבוער – בבורקס יש עובש, אם יש גיהינום כנראה שככה הוא נראה.
// שיר גליקסברג