זה משפט שאמרתי לעצמי לפחות מיליון פעמים במהלך חיי. מכל כך הרבה סיבות. בהתחלה אנחנו, הגברים, עוד לא מבינים את זה. אבל ככל שמתבגרים זה הופך להיות לגמרי ברור: להיות אישה זה כאב ראש אחד גדול. לא סתם אומרים שהן המין החזק. לעבור את כל מה שהן עוברות ולהשאר שפוי, זה לא אנושי.
כדי להמחיש קצת על מה אני מדבר בניתי טבלת השוואה קטנה "על קצה המזלג":
חמש דקות
ואם זה לא מספיק, אז הנחש גם סידר לנשים שלנו את תענוג הלידה. תשעה חודשים של שכרון חושים, שמסתיימים בקליימקס אדיר של הוצאת בן-אדם קטן מתוך פתח שבמצב רגיל משמש לדברים אחרים לגמרי. הנדסת אנוש בהחלט לא היה הצד החזק של הבורא/האבולוציה/גם וגם (לבחירתכם). ומה שהכי מצחיק בסיפור הזה, שהוא תופס אותנו, הבעלים, לגמרי לא מוכנים. תשכחו מתופעות של המחזור. זה לגמרי בגדר פרסומת, פרומו קטנטן, של מה שקורה למתוקה שלכם בזמן שהיא תופחת לה. וכמובן שזה רק מחזק את הטענה "מזל שנולדתי גבר" עשרות מונים.
אבל לא הכל שחור שם באיזור שני כרומוזומי ה-X. כמה שהריון זה טירוף, יש דבר שאנחנו הגברים לעולם לא נחווה. לעולם לא נבין. ולא עולם לא נתחבר באמת. וזה פלא יצירת החיים בתוכך. אין דבר שהייתי מתחלף עם זוגתי בו. אבל את החוויה של לשאת חיים חדשים בתוך גופך, הייתי לוקח בשתי הידיים. כי אין מילה טובה יותר לתאר את זה מאשר "מדהים". תחשבו רגע, במשך תשעה חודשים אתם משמשים בית לעובר שמתחיל בצורת במבה, גדל לו אט-אט ומפתח את כל האיברים החיוניים, מוח, לב, ריאות, גפיים, שפתיים, עיניים. מבוטן הוא הופך לאדם מיניאטורי ובאיזשהו שלב התזוזות שלו הופכות להיות מורגשות. מה שמכונה בעגה ה"מקצועית" – בעיטות. האיש הקטן הזה שוחה לו שם בתוך אמא שלו, ובועט מדי פעם ואף מגיב לדיבור ולמוזיקה. ואין תענוג גדול יותר מלשים את הראש על הבטן של החביתוש ולהרגיש את בעיטות האלה.
בעצם, יש. להרגיש את הבעיטות האלה מבפנים. להיות האם שנושאת את הצוציק המתנועע ברחמה. להיות זאת, שהבטן שלה עושה גלים כל פעם שהפצפון הזה דופק על הדופן ואומר "הנני כאן". לעולם להיות זאת שנתנה לו את כל כולה, בתור בית חם לשכירות של ארבעים שבועות ארוכים. ובסיומם הפיחה בו את נס החיים.
ואז מגיעים הצירים. והלידה עצמה. אותם אני מעדיף להשאיר לבנות המין החזק.
אמנם יש עוד קצת זמן, אבל כבר עכשיו, עגלגלה שלי, אני מאחל לך ולנו לידה קלה!
//מיכה גילין