כשהייתי ילד חשבתי שבכל יום זורחת שמש אחרת, ושבתומו היא שוקעת לאט לאט ונעלמת. היה פשוט יותר לחשוב שאנחנו לא מסתובבים במעגל סביב עצמנו וסביב ישות אחת גדולה שאין לנו דרך אחרת להסביר אותה מלבד "אנרגיה שגדולה מאתנו".
כשהגעתי לגיל שלושים הבנתי שמעבר לכך שאני יכול לסכם את שנות העשרים שלי במילה אחת: "מעייף", בעצם לא השתנתי באמת. יוצא לי להביט במראה ולקלל את עשרים הקילוגרמים הנוספים, את השקים השחורים מתחת לעיניים, את המבט הזה, שעדיין, בגיל שלושים, נשאר מבולבל. כי כשאני מתעלם מכל אלה, אני פתאום ניצב מול אותו ילד בן חמש, מול אותו נער מתבגר, מולו אותו חייל מיואש, מול אותה נפש שהייתה מאז ומעולם קצת אבודה בעולם כל כך גדול.
השבוע חלמתי חלום שחברת ילדות שלי תפרה לי כיפה. כיפה שהייתה גדולה עליי בכמה מידות. התעוררתי מהחלום בתחושה מוזרה והבנתי שנותר לי משהו לא פתור: האמונה שלי.
עם אלוהים אני במערכת יחסים מורכבת כבר שנים. זה התחיל בפלירט, המשיך בהתאהבות, התפתח לאובססיה מטורפת, ובשלב של הפרידה – בוא נגיד שזה פשוט נגמר לא יפה…
מאז, כבר שלוש וחצי שנים לאחר מכן, אני מרגיש שאלוהים מנסה להחזיר אותי אליו. הוא שותל לי מסרים בחלומות, מפזר רמזים בעולם, הוא שם לי בפה מילים כמו: "ברוך אתה אדוני אלוהינו שציווני לעשות חיים" (ואני תמיד מוסיף: "ברוכה את גברתי אלוהינו שציוויתני לעשות חיים"). למען האמת, זו הברכה שאני מלמל בקול בכל פעם שאני משתין. כששאלה אותי המדקרת שלי, שהיא גם אישה דתיה וטובת לב בקטע פסיכי, למה אני נושא את שם האל דווקא בשירותים?, הסברתי לה שזה המקום הכי אינטימי שיכול להיות, ושאנחנו כבר במצב הזה במערכת היחסים שעושים צרכים עם דלת פתוחה.
וכן, כבר היה לי נדמה שסגרתי את הדלת בפניו של אלוהים. כי מי שמאפשר לך לחיות חודשים בבור חשוך, לא יכול לקרוא לעצמו האור. אבל מאז אני מרגיש כאילו הוא הצל שלי.
"הצל שלי ואני יצאנו לדרך, השמש עמדה כך בערך, פעם אני מוביל ופעם צל השביל" (י. פוליקר)
אתמול פתחתי מגירה שלא פתחתי שנים. מצאתי בה חפצים שלי מכל התקופות של חיי. מתמונת הפספורט שלי בכיתה ב', ועד לצמידים שענדתי בחטיבה, את הדיסקית שחנקה את צווארי בצבא, ואת האיפור ששמתי על עצמי בלימודים שלי בבית הספר לאומנות ובהופעות של פינג'אן, מצאתי גם טבעת peace שענדתי לכל ההופעות של אביב גפן ושל היהודים וגומיית שיער בלויה שקשרה את שערי בתיכון. אבל האוצר האמיתי מבחינתי היה תליון חצי שבור של לב חצי שבור. את השרשרת הזו הענקתי לחברה הראשונה שלי ביסודי.
פתאום חשבתי על זה, עכשיו היא דוסית. כותבת פתקים לקיר שבור. (אנחנו בעצם באותו מקום, רק wall אחר..)
בכל מקרה, אני חושב שמה שבאמת עייף אותי באלוהים היא תחושת השליחות. עם המוסר והענווה ניהלתי מערכת יחסים מספקת, מתנשאת ומרתקת, שכללה ויכוחים סוערים. עם המידתיות עישנתי ושתיתי והשתוללתי, ובכיתי וצעקתי (וממש לא במידה). עם החוכמה רקדתי סלואו צמוד עד שקרסנו לספה. ואת האמת הפשטתי מבגדיה ועשיתי איתה אהבה לוהטת במים עמוקים נורא. אבל השליחות היא זו שהתישה אותי.
כתבתי לה, לאלוהים (או לשליחות?):
"מה אם לא בא לי להשפיע?
מה אם לא בא לי להגיע?
מה אם לא בא לשנות או להגשים?
מה אם לא בא לי להניע?
אם לא בא לי להזיע?
ולא בא לי לגעת עמוק או לרגש?"
היא אמרה: "אתה משחק באש!"
עניתי: "אני כבר נשרף."
—————————————————————————-
שיחות עם אלוהים / פינג'אן
אמר לי פעם איש חכם: "אין שום בעיה לדבר עם אלוהים, הבעיה מתחילה שהוא עונה לך"
אלוהים פשוט הייתה גדולה עליי. הבנתי אז שאני ואלוהים זה פשוט לא כוחות.
אבל בכל יום באמת זורחת שמש אחרת וגם אנחנו אחרים. אך יש משהו בבסיס שלנו שכנראה כבר לעולם לא ישתנה – ה"אני". ואותה חברה ראשונה שלימדה אותי מה זאת אהבה ומהו אלוהים. ואהבה ל"אני" ולאחר. לימדה אותי איך לעשות אהבה. וזו הרי בעצם כל התורה – לעשות חיים.
"נפש האדם לעולם עומדת; היא רק לומדת לסלול דרכים חדשות וטובות יותר אל נפש הזולת" (ה. סולד).
והיא לומדת גם לסלול דרכים אל הנפש האחת הזו שסוללת עבורה את הדרכים האלה. גם בגיל שלושים.
// טל פליישר
הפוסט שציווני לעשות חיים הופיע ראשון במה וזה