עד כיתה ו' הייתי מכורה באופן קשה, כמו נרקומנית, לברביות. ברביות היו החיים שלי, היה לי בית ברביות הכי מאובזר ביקום, עם 987 ברביות, שמתוכן היו לי נסיכה עם ציפור, מתעמלת ובלרינה מאמריקה!! (בשנות ה-90 ברביות מאמריקה הבטיחו את המעמד החברתי שלך. ואת זה אין לאף אחת חוץ ממך). היה צריך לקבל אישור לגעת או לשחק לי בברביות, ואם היו רוצים להשיג או לגרום לי לעשות משהו – היו משחדים אותי בדברי ברביות או בברביות. ברביות של הבזול, הכוונה לא ממותג ברבי, לא היו מקובלות עליי. הייתה לי דרישה מינימאלית לברבי איכותית עם רגליים לא מפלסטיק בשני שקל. פלסטיק גומי.
מתוך istockphoto
בכל אופן, באזור כיתה ה' או ו' אחותי אמרה לי שאם אני רוצה לשמר את המעמד החברתי שלי ולהתקדם בחיים האלה באיזה אופן, כדאי שאפרד לשלום מהברבריות, אתרום לצדקה ויאללה להתבגר.
וכך היה.
מה שהיא לא יודעת הוא שיש לי ברבי או שתיים לזיכרון, בקופסת מגפיים שבה שמרתי דברים מהילדות, כמו ספר "זנזיבר העכבר" שאהבתי מאד ואת הכרטיס משמרות הזהב (כי זה הצחיק אותי, עוד כשהייתי במשמרות הזהב).
כך עברו להן השנים ואני התבגרתי, כבר לא היה לי גשר, והפרדתי את הגבה, הפכתי מנערה לאישה, התחתנתי וכמו שרובכם יודעים – לאחרונה ילדתי (לפני שלושה חודשים אם לדייק). ולאחרונה הבנתי למה כדאי להביא ילדים לעולם (חוץ מזה שהם שלך וזאת האהבה הכי גדולה בחיים ובלה בלה בלה, שמענו), זה הדבר הכי קרוב לברבי, רק שהיא בוכה לפעמים, עושה פיפי וקקי אמיתיים וצריך להאכיל. נו כן, היא בנאדם קטן – אבל היא בת.
מזה אומר? שמלות, גרביונים, אוברולים, סרטי לשיער שאין לה, נעלי טרום הליכה, מעילים, טייצים, בגדי גוף, רגליות, וואו.
שלום, אני שירן ואני מכורה לבגדי תינוקות ולהלביש את היונקת.
כמובן שהיונקת ירשה את האופי (היופי של האב) שלי והיא לא כל כך מוכנה שיגידו לה מה ומתי לעשות, אז לפעמים כשהיא רגועה וזורמת, אני מנצלת ומתחילה להפשיט ולהלביש ולהפשיט ולהלביש עד שאני מוצאת את התלבושת המושלמת, ולפעמים, נו טוב ״לרוב״, אני צריכה לתכנן את הבגד מראש כי היי, תנסו אתם להלביש את היונקת הזאתי.
בסיום טקס ההלבשה אני מוחאת דמעה של אושר, על ההצלחה שלי בתור מלבישה, קניינית וסטייליסטית כמובן. מרימה את היונקת ולוקחת אותה אל המראה ואומרת לה (גם אם היא בוכה, צרחות כי זה הבגד החמישי והאחרון ששמתי לה): "עופרי יפה, עופרי יפה וואו". חוזרת על המשפט איזה שלוש או ארבע פעמים והיונקת בסופו של דבר מחייכת ומאשרת בפניי, כן, עופרי יפה וואו.
כמובן שכאמא, קניינית, סטייליסטית ומלבישה טובה, אני דואגת לברבי שלי ובתיק ההחתלה יש לפחות שלושה סטים של בגדים למקרה של פליטה או חיתול שמח במיוחד. אבל מה שאני הכי מחכה לו כשאנחנו יוצאות מהבית, אלה האנשים שמציצים לעגלה ורואים את היונקת לבושה, מתמוגגים כמוני וחושבים לעצמם איזה חמודה, איזו בובה. כן. היא בהחלט בובה.
עופרי יפה וואו, לפעמים משתפת פעולה (אמרתי כבר שיש לה את האופי שלי, כן?) ולא נשארת אדישה וזורקת חיוך ממיס מתוך העגלה.
עכשיו כל מה שנותר לי הוא להתפלל לאלוהי התינוקות והיונקים ולבקש שעופרי יפה וואו, תקבל את האף שלי בסופו של דבר. כי תאכלס זה מה שהכי חשוב עכשיו.
// שירן זילברמן
הפוסט שווה יותר מברביות! הופיע ראשון במה וזה