קוראים לה ניקול והיא אוהבת לסבול. לא בקטע מיני של שריטות ומשיכות, אלא בקטע רגשי של שבירות לב וזריקות.
קמה בבוקר, מצחצחת שיניה, מצחצחת את כולה, שתיראה מה”מצוחצחות”.
כזאת היא ניקול היא פוחדת מהכל, היא פוחדת מהקול שבראשה שצועק עליה בלחש שהגיע הזמן להתקדם. היא פוחדת להתקדם, כדי שלא תטעה שוב. כי אם היא לא תתקדם, היא חושבת, שום דבר חדש לא יוכל להפתיע אותה. והיא בהפתעה שאירגנו לה ממזמן, כבר חודשים רבים מדי, כל יום מופתעת מחדש, כמה חרא היא מסוגלת להכיל.
וכבר עמדה על הקצה לא פעם אחת, הסתכלה למטה וחייכה חיוך רחב. מלמעלה הם כל כך קטנים – “עלובי החיים שחיים”, היא הייתה קוראת להם מבפנים. צוחקת עליהם שם מהמרומים ובוכה, כאילו אין מחר. כמעט שלא היה לה מחר, כל כך הרבה פעמים. היא כבר דמיינה את עצמה באוויר, בשניות האחרונות לפני שהסוף מכה בה חזק, כבר בחרה לה שיר שילווה אותה בדרך ובכל פעם היא לבסוף נעצרה, הסתובבה, זימזמה לעצמה את השיר כל הדרך הבייתה, שיירד הלילה, ויעלה עליה מחר עוד יום ארור דרך חריכי הוילון הרעוע בדירת החדר שלה בדרום תל אביב.
קוראים לה ניקול והיא משתדלת לא ליפול.
משדרת “עסקים כרגיל”, אבל זה כבר המון זמן שהיא מרוסקת מבפנים. גוף הולך ברחוב, מחייך, מהנהן, שם מעיל שמתקרר, אין שם נשמה וכבר מזמן אין שם לב.
קוראים לה ניקול והיא מפחדת מלישון. אז היא רק עוצמת את העיניים, ומחכה לאור שיעלה וייקח איתו הכל. אבל השחר כבר הפציע, והחיים ממשיכים להכות בה. עברו חודשים שהיא לא ישנה לילה מסודר, העיגולים מתחת לעיניים יכולים להעיד על כך, וההזנחה העצמית שרק גדלה.
החלומות שלה הם הסיוט הכי גדול שיש, ולמען האמת, היא מתחילה מעט להתייאש. היא מנסה להשתנות, אבל כזאת היא ניקול, עושה הכל מבלי לשאול, בעיקר את עצמה, אם זה טוב לה והאם זה נכון?
כי ככה היא ניקול, היא אוהבת לסבול. היא מתאהבת כל כך מהר, מתעכבת מעט על הרעיון, נותנת לו לקחת אותה בשתי ידיים חסונות, ובשנייה אחת שהיא לא תשים לב, הוא יטיח אותה חזק באדמה, וישבור לה את הלב, עד שיגיע החסון הבא והיא שוב פעם תתאהב.
קוראים לה ניקול והיא מתה שייגמר כבר החורף. כי הגשם דופק לה במוח, וקר לה, והמוזיקה נכנסת לה לראש ומשחקת שם חזק מדי.
ושיגיע הקיץ יום אחד, ויגמרו הגשמים, תשים על עצמה ניקול בגד ים מלא כחול, כי כזאת היא ניקול, היא אוהבת את החול. את השמש, הגלים, את המטקות ואת החום. שוכבת לה על לונג שהביאה מהביקור האחרון בהודו, מסתכלת על איזה אמא בונה עם ילדיה ארמונות גדולים, חושבת לעצמה איך התגלגלו לה החיים במדרון התלול וכמה גם היא רוצה לחיות את זה פשוט, בית-ילד-כלב-חתול.
// עידן לסר
הפוסט קוראים לה ניקול הופיע ראשון במה וזה