אני רואה אותך כשאת עוברת, את אפילו לא יודעת. את לא יודעת שאני שם לב לכל דבר בך, כשאת מתהפכת במיטה כשאני מתעורר וזורקת חיוך קטן בלי כוונה, ככה מתוך שינה.
אני מסתכל עלייך ורואה בך את כל מה שאת מסרבת לראות בעצמך, מסרבת להודות שיש בך משהו מעבר. "זה לא כזה וואו, קוראים לזה להיות נחמדה בימינו" את אומרת כשאנשים מתפעלים מהמחוות היומיומיות שלך שמצליחות להעלות חיוך לכל אדם שנקרה בדרכך. אני רואה את השלווה בנשימות שלך, אותה שלווה שאת לוקחת איתך לכל מקום בחיים, שגם כשאת מתעצבנת את תמיד מצליחה להרגיע את עצמך עוד לפני שכל הבלאגן מתחיל…
אני מסתכל עלייך ויכול לראות את גלגלי השיניים נעים לך בראש, "למה להתעצבן? להתעצבן זה לא הפתרון, אני מעדיפה להיות רגועה ולהביא את עצמי לידי פתרון, יותר הגיוני לא?" את מנסה להסביר לי מה עומד מאחורייך ומאחורי המעשים שלך. אני רואה את הטוב שבלב שלך דרך כפות הידיים העדינות כשהן מונחות על החזה שלי, דואגות שאהיה שם, בודקות ומוודאות שאני בטוח. אני רואה אותו כשאת מכרכרת סביבי כשאני חולה ואת יודעת בדיוק מה לעשות כדי שאוכל לקום על שתי רגליים תוך יום וחצי.
יש לך תרופה סודית, את התרופה הסודית שלי. ככה את, תמיד דואגת גם אם זה בדברים הקטנים, כשאת מסדרת לי את הארנק והמפתחות של האוטו מראש לילה לפני על השידה בסלון כדי שלא אשכח. את יודעת שאני שוכח הכל. אני רואה את הנחישות שבך כשאת מתכסה בשמיכה ודואגת לכסות לשנינו את כפות הרגליים למרות שאת יודעת שאני עצום לידך, גם אם זה אומר שהשמיכה תגיע לך עד לפופיק, את פשוט מתכסה בי ואני מת על זה.
אני רואה את האהבה שבך, ממש שם בפתקים שאת משאירה לי על המקרר, בהודעות שלך באמצע היום על האנשים המצחיקים באוטובוס. אני יודעת שאין יותר עסוקה ממך אבל את, את מוצאת זמן להכל. אני רואה עוד משהו, בדרך כלל הוא מופיע כשאנחנו עושים תחרות מצמוצים והמפסיד צריך לשתות עוד צ'ייסר של קוארבו. באותו ערב שהמצאנו לעצמו, שני חולי אלכוהול שכבר לא נהנים מהלילה התל אביבי אם הוא לא כולל רק אותי ואותך, למשפחה צירפנו את הטקילה. זאת הייתה החלטה גורפת וגאונית, רעיון שלך האמת… אני רואה משהו שם בכחול-אפור שעוטף לך את העיניים, אני רואה שם נצחיות, אני רואה שם את המחר.
אני אפילו רואה את העתיד הרחוק, כי כשאני מסתכל לך בעיניים שנייה לפני שהן מתכווצות מהטקילה שזורמת בך אני רואה אותנו. אני רואה אותנו שזורים אחד בשני כמעט כמו כשאנחנו שוכבים בספה הקטנה שלנו בסלון. לא בדיוק אותו הדבר כי להיות שזורים בצורה הזו זה די מסובך אבל אנחנו מצאנו את המקום שלנו אחד בתוך השני, בחיים לא הייתי מצליח להיות כל כולי עם מישהי אחרת. אני רואה בך את הנצח וההמשכיות שלי, לא חושב על לאן אני ממשיך אחרי הסטאז' במשרד אצל כהן ושות', לא חושב על איך אני אצליח לממן את התואר השני, לא חושב על החשבון חשמל שיגיע אחרי החורף הקשה שהיה מלא ברדיאטורים מפוזרים בדירה, לא חושב על זה כי את מעיפה את כל המחשבות בנשיפה אחת, כשאת מסתכלת עליי שנייה לפני שאת מנשקת. כי אין אני בלעדייך ומלפני בדיוק שנתיים החלטתי שגם לא יהיה, את עוד לא יודעת…
// חנה קבטיאנסקי
הפוסט את לא יודעת הופיע ראשון במה וזה