״עכשיו החלטתי לחזור לעצמי״, כתבה חברה טובה ושרה לי בערב אחד עפוף בעשן ובוודקה.
״פחות לדבר, יותר להקשיב לרגשות שמציפים אותי, מבלי להתחשב במה קורה לאחרים…״ (ד. בר)
כמה קל, חשבתי, לשיר הצהרות כאלה, וכמה קשה לומר אותן לעצמך מבלי לפחד שמחר בבוקר לא יהיה לך את האומץ לעמוד בהן.
״the nights were mainly made for saying things that you can't say tomorrow day", כתב אלכס טרנר, סולן ארקטיק מאנקיז ומשורר הרוק הכי גדול של זמננו. ולילות לבנים, על אף השקט והמוזה המרחפת בחלל החדר, מותירות צלקות על הנפש.
כשהתחלתי עם כדורי השינה הבטיח לי הפסיכי שהשינה תגיע אליי מבלי שבכלל אתאמץ. זה עבד בהתחלה, יותר מכך, זו הייתה חוויה מטורפת. הייתי כותב בעשרים דקות האלה לפני שעיניי נעצמו, ומתעורר לטקסט שיכולתי להישבע שהוא לא שלי. עם הזמן למדתי, שרצוי לא לשלוח sms בהשפעתם של הכדורים. מהר מאוד זה מגיע לאקסית, או לחבר קרוב-רחוק וברגע שנשפת מילים לאוויר קשה לשאוף אותן בחזרה כאילו לא היו.
מילים הן כמים בנהר גועש, ו- ״האדם החוצה את אותו נהר לעולם לא יחצה אותו פעמיים. הנהר יהיה שונה והאדם יהיה שונה בכל חצייה״ (הרקליטוס). כך גם המילים שאני כותב ברגע זה, הן יערכו מחר בבוקר מחדש, כשאני אהיה בן אדם אחר ממה שהייתי הלילה.
אז היה פוסט אחד טראומטי לפני כשנה, פתחתי יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי באותה תקופה. כתבתי וחשפתי את אחד הרגעים הכי לא פשוטים בחיי. מתוקף היותי כותב, בחרתי במודע מה לחשוף ומה להסתיר, כיצד ליצור פרובוקציה שתעורר נושא שגדול ממני, תיבלתי במטאפורות יפות, התרסתי, ביקשתי סליחה והעלתי לענן ה״מה וזה״ לדור ה-Y. הזמנתי לקרוא את מי שרק רצה. וגם "לא" היא מילה. ולא משנה אם בא אחריו "כן, אני אוהבת אותך".
גבולות תמיד היו הצד הבעייתי אצלי. גם כשכתבתי שירים, או מכתבי נאצה למנהל התיכון או למפקדת בצבא. מילים היו לי לנשק. טעון ומכוון ולעיתים אף במצב של אוטומט. תבינו, לילד שגימגם עד גיל חמש יש תחושה שהוא לעולם לא ימצא מספיק מילים שיחפו על האובדן בתקשורת שחווה בגיל כל כך צעיר. ומילים לעולם לא יהיו רק מילים. הן יהיו בכי וצעקה, הן יהיו שנינות ובדיחה, הן יהיו כריזמה ורטוריקה ופרוזה ושירה.
עכשיו כשאני לומד חינוך לגיל הרך, אני מבין כמה מילים ילדים רוצים לומר עוד לפני שהם בכלל לומדים לדבר. כמה הם מנסים לתקשר עם העולם ולבטא את נפשם ורצונם במחוות קטנות, בהבעות פנים, בקשר עין, בבכי ובחיוכים. אבל לנו, המבוגרים, יש רק מילים. אנחנו חותמים את שמנו, ״מדברים ומדברים ומדברים״, מסמסים ״ערה?״, ״ממצב?״, ״באסה״ או ״אני יכולה לרצוח אותו עכשיו, אני נשבעת לך״, ומוסיפים בסוף אמוג׳י בהתאמה. אנחנו שופכים את הנשמה מבלי בכלל לחשוב שיש בצד השני מי ש״לא יכול שלא לשמוע״.
״אבל במקום לדבר
אני בורחת מעצמי,
בורחת מאמת,
לפעמים מכמה.
אני מעדיפה לשתוק״
(נ. טייב)
הפוסט הזה רלוונטי להיום. כי הלבה של המילים שרוחשת ושורפת פה כל חלקה של חמלה ואנושיות, של אחדות וציונות, של שיח אמיתי ואמיץ, היא חותכת בבשרנו החי (או שמה, הגוסס). הרבה יותר מהאבנים שנזקרות, מהחפצים החדים שפוצעים, מהספסלים שמוטחים, מהאקדחים השלופים, מהאימה הזו שעוטפת את כולנו כשאנחנו פתאום מבינים ש״זה היה לנו ביד, האם אתם זוכרים? זה היה לנו ביד…״ (א. גפן).
בגיל 10 כתבתי את השיר הראשון שלי. בבוקר שלאחר הרצח. כעסתי על עצמי כל כך באותו בוקר, מכיוון שגם אני הולכתי שולל אחרי הסיסמאות הגדולות ששלטו ברחובות באותה תקופה. גם אני חשבתי שרבין בוגד, גם אני לא האמנתי בצד השני. באותו לילה, חזרנו מסופ״ש משפחתי בצפון, כשהגענו הביתה הסירנות בכיכר צרמו באוזניי כאילו הצמידו לי אותן לרקה, המסך הישן של הטלוויזיה ריצד מוות, התדהמה החסירה כמה פעימות מליבי. אך בתוך כל זה, בשנייה שהודיעו שהוא כבר לא איתנו, צעקתי ״יש!״.
לאחר דקה, רציתי לחדרי והבנתי בפעם הראשונה בחיי כמה ״אין״.
אנחנו כאן בכדי לברוא מילים,
העולם שלנו נברא במילה: ״ויהי אור״.
כמה אבסורדי שהפוסט הזה נכתב ב״חושך״.
אז תשקלו מילים וזה… כי הגיע הזמן לחזור לעצמנו. לחזור לשפיות.
// טל פליישר
הפוסט עולם נברא במילה הופיע ראשון במה וזה