בתור ילדה תמיד הייתי עגולה. ככה רצה הטבע, ככה רצו הגנים, ככה רצו הממתקים שלא הצלחתי לעמוד בפניהם.
עם השנים גדלתי, גבהתי, קיבלתי צורה קצת יותר נשית, אבל עדיין – עגולה. אז, בגיל ההתבגרות (לצערי גם אחר כך), זה תמיד הפריע. עשרות דיאטות שונות (שהצלחתן היתה זמנית, כיאה ל"דיאטה") ועדיין – אני עגולה. קצת יותר, קצת פחות, אבל עגול.
יחד עם הדיאטות ניסיתי גם סוגים שונים של פעילויות ספורטיביות: הליכות, ריצות, אופניים, יוגה, אירובי, קיקבוקסינג. כמעט הכל. למרבה ההפתעה – או שלא כל כך – לא הצלחתי להתמיד באף אחת מהן.
יום אחד קיבלתי הודעה מחברה עם לינק לסרטון ומלל: "יש מקומות שמלמדים את זה בתל אביב, בא לך שנלך לנסות?" בסרטון היה קטע מתוך תחרות ריקוד על עמוד. ובתור בחורה מגניבה וזורמת, ישר אמרתי – יאללה.
השוואת מחירים, השוואת אזורי נוחות. כל פעם שרציתי שנלך לשיעור נסיון היא אמרה שהיא לא פנויה ולא יכולה להגיע. בסוף קבעתי שיעור לעצמי, אמרתי לה שהיא מוזמנת להצטרף.
מפה לשם – אני עושה את זה כבר שנתיים וחצי ולא מתכוונת להפסיק.
הגוף התחזק, התחטב, הביטחון העצמי עלה ובאופן כללי זו העצמה נשית ברמות שקשה לתאר. הצטיידתי בסטים מגוונים של טופ ומכנסון (מי היה מאמין שאני אסתובב בכזאת נוחות עם כל כך מעט בגדים??), נגמלתי מקרמים שונים, התאהבתי בכחולים שמכסים לי את הרגליים אחרי אימון.
יש בזה כל כך הרבה אתגר. גם פיזי, גם נפשי וגם מנטלי. היום אני מסוגלת לעשות דברים שבשיעורים הראשונים רק חלמתי עליהם, וזה אף פעם לא נגמר. תמיד יש לאן להתפתח, תמיד יש לאן לשאוף, ואני חושבת שזה מה שהכי דחף אותי להמשיך ולהגיע, להמשיך ולנסות, להמשיך ולהלחם בדעות קדומות.
עכשיו יקומו כל הצדיקים, או האלה שחושבים שהם מצחיקים, ויעשו את הקישור הבלתי נמנע לבנות הפוסיקט (שכבודן במקומו מונח, כמובן, אבל זה ממש לא המקרה).
אין לתאר כמה זה מרגיז לקבל הודעות סטייל "איזו סקסית את" מגברים שחושבים שעצם זה שאת יודעת לעשות סיבוב ורבע על עמוד כבר עושה אותך נערת ליווי, או כל מיני אנשים שמרימים גבה ושואלים איך המשפחה (הדתית, יש לציין) מקבלים את זה.
יש לי דבר אחד להגיד לכל אותם אנשים: תוציאו את הראש מהתחת ובואו לנסות בעצמכם.
המשפחה שלי מקבלת את זה מצויין (אם כי לקח לאבא שלי קצת זמן להגיד את זה בפה מלא, אבל היום הוא מגיב לי על תמונות בגאווה רבה ואפילו בא לעזור לי להתקין את העמוד בבית!), מצאתי קהילה מדהימה שתומכת ומפרגנת שתמיד מרימה אם נופלים, וגם אם לא. אז אתם יודעים מה? אני חוזרת בי. זה לא רק ספורט. זה אושר עילאי.
// תפארת כהן
הפוסט זה רק ספורט הופיע ראשון במה וזה