כשתמר יצא מבית הספר הוא ממש שמח לראות שהבאתי לו סווטשירט. ״ממש קר לי״, הוא אמר, למרות שהיו בערך 25 מעלות בחוץ, אבל יש משהו מרגש בגשם שתופס אותך לא מוכן בבית הספר ואתה מפנטז על ללכת הביתה בלי מטריה לקפוץ משלולית לשלולית, להגיע רטוב לגמרי ולהתפשט בכניסה לבית. אז קצת הרסתי לו, הבאתי גם מטריה.
בדרך הוא סיפר לי שהם למדו בבית הספר על יצחק רבין ושיש להם טקס מחר, צריך לבוא עם חולצה לבנה, אסור לצחוק ואסור להיות שמחים. למה? שאלתי אותו, אז הוא הסביר לי שככה אמרו להם.
ומה לימדו אתכם על רבין? ניסיתי והופתעתי לשמוע אותו מספר איך היה בבית הספר היום ביותר משתי מילים. הוא סיפר לי על ההפגנה של השלום ועל זה שאיש שלא הסכים עם דעותיו ירה בו ולכלך לו את שיר השלום שהיה לו בכיס בכתם של דם.
בתגובה ניסיתי להסביר לו למה אני עדיין רוצה שיהיה שלום, למה הוא צריך לרצות שיהיה כאן שלום. והיה לי קשה. בעיקר כי להשתמש בביטויים כמו 'דרך השלום של רבין' יכול להיות ממש מוזר לאוזניים של ילד בן שבע. רבין? שר את דרך השלום? הוא היה גם זמר?
לך תסביר למי שנולד יותר מעשור אחרי רצח שעדיין מדמם אצלי ש'דרך השלום' היה פעם מושג עם לחן לא קליט, עד כדי כך לא קליט שאף אחד לא זוכר איך הוא נשמע היום.
המשכנו ללכת, ולמרות שהבאתי איתי מטריה וסווטשירט לא ירד גשם, אז התרשמנו לנו קצת מהרחוב המלוכלך בעקבות הסערה של הבוקר ותמר סיפר על עץ הברוש בבית הספר שלו שהוא גבוה והגזע שלו לא עבה ושהוא כמעט נפל בגלל הרוח החזקה, הקשבתי לו אבל בכלל הסתכלתי על השלוליות שהצטברו במרכז הרחוב, שלוליות מנוקדות כתמי שמן גדולים שאופייניות לגשם שיורד לאחר תקופה יבשה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כתמי השמן שצפים בכל מקום, אחרי תקופה ארוכה של יובש משלום.
באופן יוצא דופן למדי תמר המשיך לדבר וסיפר לי חוויות נוספות מהשיעור על רבין, פרס נבול לשלום, ״פרס נובל״, תיקנתי אותו והוא המשיך ועדכן אותי על פרסי נובל נוספים שקיימים בכימיה ורפואה ובספרות, ובמה עוד? שאל. פיזיקה, עניתי אבל רציתי להגיד במלחמה, כי בזה בטוח היינו זוכים, ולא פעם בעשרים שלושים שנה, יכולנו גם לקחת ברצף, אולי היו מסכימים אפילו שהפרס יישאר אצלנו לצמיתות, כמו שהסכימו לברזיל לשמור את גביע ז'יל רימה אחרי מונדיאל 70. אבל חסכתי לו את הסרקזם, כבד מדי לילד בן שבע שחיכה לגשם ולדקלם לאבא שלו על מורשת רבין.
מורשת רבין, עוד פיקציה, עוד ביטוי ריק מתוכן שקל לטשטש. אחד זוכר שרבין היה ככה ואחר זוכר שבכלל היה ההיפך ואני רק זוכר שבלילה ההוא ניסיתי לכבות את הטלוויזיה כמה פעמים ולא הצלחתי ובקושי ישנתי כי חיכיתי לעיתון של הבוקר שם היה כתוב שחור על גבי עיתון שאין יותר רבין ובטח לא מורשת. היום ליגאל עמיר יש מורשת ועכשיו הוא בטח קצת מצטער שהוא זה שצריך לשבת עכשיו בכלא כשדעות כמו שלו כבר אוטוטו במיינסטרים.
בערב לפני השינה תמר שאל אותי את אחת מהשאלות המסורתיות שמרחיקות קצת את הכניסה שלו למיטה: מה עושה לך צמרמורת? הוא שאל. ואני עניתי בקלות: אפרסק לא שטוף, לוח וגיר ושיוף ציפורניים. את הצמרמורת מהעובדה ששלום לא יהיה פה בקרוב שמרתי לעצמי.
// מור שפיגל