זו אפריקה

לעיתים, בתחתית בקבוק היין הוא מספר לי על אפריקה.
לא על טיול ספארי, נסיעות בג׳יפ ותמונות של אריות באינסטוש.
הוא מספר לי על הזקן המדמם בצד הכביש, על האנשים עם המריצות שאוספים גופות בצד הדרך ומשליכים אותן כאילו כלום.
על המלחמה, על יהלומים וכסף, שלטון וכוח שדורסים כל דבר שנקרה בדרכם.
על המשפט ששגור בפי כולם וממצה את הכל:  ״זו אפריקה״.
היום בבוקר, באוטובוס בדרכי למשרד ברמת החייל, האוטובוס שאוסף את כל פליטי אפריקה של תל אביב מאזור התחנה המרכזית בדרכם לאותו היעד, לנקות את משרדכם, לשטוף את הכלים אחרי ארוחת הצהריים של מיטב ההיי טקיסטים של תל אביב, מצאתי את עצמי חושבת: "זו ישראל״ ונאנחת.

אי שם על דרך מנחם בגין פרצה המולה באוטובוס ההומה.
עשרות אנשים המצטופפים בעמידה לא טרחו להניף אצבע לבחור האריתראי שהתעלף במעבר.
עיניים פקוחות לרווחה, פה פעור וגוף שמוט.
הנהג עצר, הוא, בחור נוסף, כמה מחבריו ואני גררנו אותו למדרכה, הרמנו את רגליו, דאגנו למים ובעודנו מחייגים למוקד מדא פרצה ההמולה האמיתית.
מסתבר שההפוך של הבוקר בארומה, הסיגריה לפני החתמת הכרטיס, הפטפוט עם החברה על הדייט מאתמול היו חשובים יותר. הרבה יותר.
מבטי רצח מנוסעי האוטובוס, צעקות על האיחור העתידי לעבודה והשערות מזעזעות לסיבת עלפונו של הבחור משל כולם היו רופאים בדימוס.
הקלות הבלתי נסבלת של סטריאוטיפים. המיעוט שיוצר דעת כלל מעוותת ולאף אחד לא אכפת.

אתם אומרים שהם אלימים, שותים ואונסים אבל אתם שוכחים שגם אנחנו כאלה.
אתם טוענים שאתם מפחדים להסתובב בדרום תל אביב אבל החיסולים של משפחות הפשע ברחבי הארץ עוברים על פניכם.
אתם שוכחים שזו אפריקה וזו ישראל וההבדל הוא מזערי.
ולסיום, לאישה במושב הקדמי שטענה שהוא בטח שתה כל הלילה, או עשה סמים, שצעקה שהיא מאחרת לעבודה ומה אכפת לה בכלל ממנו ואיך אנחנו מעיזים לעצור את האוטובוס- אני מקווה שאם אי פעם תהיי במצב בו תצטרכי להסתמך על אנשים זרים שיחלצו לעזרתך תזכרי את דבריך ותביני שחייך אינם יקרים יותר מחייו של אף אחד אחר.

// רינה בונין